

צבי קנפר
רב טוראי
צבי (ארנסטו) קנפר
בן נחמה ואברהם
נח”ל
נפל ביום י”א בניסן תשי”ח (01.04.1958)
בן 20 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי כפר מסריק
נולד ביום י”ח באדר ב’ תרצ”ח (21.3.1938) בעיר בואנוס איירס אשר בארגנטינה.
עוד בהיותו שם הצטרף לתנועת “השומר הצעיר” ובבואו עם בני-משפחתו לארץ בשנת 1955 הגיע לקיבוץ כפר-מסריק.
במשך שנה למד במוסד החינוכי “נעמן” בכפר, אהב מוסיקה, ניגן באקורדיון ועשה עבודות-יד שונות.
היה סגור בתוך עצמו, ואף דפי-יומניו בספרדית – כאילו יד-סתרים כתבה אותם למען יישארו הגיגיו אתו.
התגייס לצה”ל בנובמבר בשנת 1956 במסגרת נח”ל ומילא את כל חובותיו בנאמנות ובמסירות.
גמר קורס מ”כ והיה מפקד מסור לחניכיו. הצליח להעניק להם את הביטחון והאמונה ביכולתם להשתרש במציאות חדשה זו.
חייל טוב היה ומפקד מצטיין ויחד עם זאת חבר נאמן גם למפקדיו וגם לחייליו-פקודיו.
נפטר ממחלה ביום י”א בניסן תשי”ח (1.4.1958) והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות האזרחי בכפר-מסריק.
“הד הנעשה”, העלון הפנימי של הקיבוץ, מיום י”ד בניסן תשי”ח, הוקדש ברובו לצבי.

אהוד לביא
טוראי
אהוד לביא
בן אסתר וראובן
חטיבת גולני
נפל ביום ד’ בתמוז תשי”ט (10.07.1959)
בן 19 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי כפר מסריק
נולד ביום י”א באדר א’ ת”ש (20.2.1940) בחיפה.
סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי והתיכון בקיבוץ כפר-מסריק, שהוריו היו חברים בו.
תמיד היה תובע את שמירת ערכי-החיים הקיבוציים מתוך עקביות עקשנית, ואף הגן על הקיבוץ ועל צורת-החיים שאהב וטיפח.
כן ניסה להעמיק לחדור בהבנת נפש-האדם בה האמין ומימיו לא נטה לקבל דבר כמוחלט ומוסכם.
היה ער ופעיל בחברה וידע לפתח סביבו חיים תרבותיים תוססים. השתתף בכל מסיבה וערב-הווי בפנטומימה, במוסיקה ובהומור.
נטה לציור ואף השאיר בעיזבונו רישומי-עפרון, ציורי-שמן וקריקטורות.
אהב מאוד מוסיקה, טבע ובטיולים השונים היה רואה מה שאחרים לא ידעו לראות.
השתייך ל”השומר הצעיר”. היה חקלאי לפי מקצועו.
גויס לצה”ל בנובמבר 1958.
מסור היה לתפקידו ולמפקדיו, איש-רעים, פעיל ומפעיל את חבריו למחלקה ולפלוגה, יוזם ורב-מעש בחיי היומיום של החייל, שופע דברי עידוד ועליצות, אף בשעת אימונים קשים, והיה משקיע את מיטב מרצו במעשים הקטנים כבתפקידים הגדולים אשר הוטלו עליו במסגרת היותו חניך בקורס מ”כ – ובשל כל אלה היה אהוב על חבריו ומכובד על מפקדיו.
ביום ד’ בתמוז תשי”ט(10.7.1959) נפל בשעת מילוי תפקידו והובא למנוחת-עולמים בקיבוצו. העלון הפנימי של הקיבוץ (“הד הנעשה”), שהופיע במלאת “שלושים” לנופלו, הוקדש כולו לזכרו.
במלאת שנתיים לנופלו הוציאו משפחתו וקיבוצו צרור מכתבים וציורים משלו.

רן פלג
טוראי
רן (זי) פלג
בן קטי וזאב
חיל תותחנים
נפל ביום כ’ באלול תשי”ט (23.09.1959)
בן 19 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי עברון
נצר למשפחת אנשי-היסוד של קיבוץ עברון, אשר בו נולד ביום כ”ג במרחשון תש”א(25.11.1940) .
סיים את לימודיו היסודיים ולאחר-מכן למד במוסד החינוכי “נעמן”.
השתייך לתנועת “השומר הצעיר”. נטה לחקלאות ולעבודת-האדמה ורחש אהבה לטרקטור שבו היה מפלח את אדמתו.
אהוב היה על כולם בשל תכונות-נפשו הנאות.
גויס לצה”ל בנובמבר 1958 ולפי דברי מפקד-יחידתו, במכתב-תנחומים להוריו לאחר נופלו, מאושר היה שנכלל בין המיועדים לקורס-קצינים, כי אז הרגיש שבידו מופקד בטחון-המדינה וכי הוא אחד האחראים לו.
רן נפצע בשעת מילוי תפקידו, וכעבור יומיים, ביום כ’ באלול תשי”ט(23.9.1959) מת מפצעיו בבית-החולים “תל-השומר”.
הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בקיבוץ עברון.
לאחר נופלו הוציא קיבוצו חוברת על-שמו ולזכרו.

אליעזר אלוני
טוראי
אליעזר אלוני
בן מרים ושמעון
נח”מ
נפל ביום כ’ בתשרי תשכ”ד (07.10.1963)
בן 18 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי עברון
נולד ביום כ”א בניסן תש”ה(4.4.1945) בתל- אביב.
את לימודיו בבית-הספר היסודי סיים בבאר-שבע, ואת לימודיו התיכוניים – בקיבוץ עברון.
לאחר-מכן עבד כמסגר מכני.
בשעות-הפנאי עסק בהדרכת-הנוער במפלגת מפ”ם אשר לה השתייך.
גויס לצה”ל ביולי 1963 ושירת בנח”מ ובנח”ל, ולאחר מספר חודשים, ביום כ’ בתשרי תשכ”ד(7.10.1963) נפטר ממחלה והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בקיבוצו עברון.

רעיה גולן
רב טוראי
רעיה גולן
בת צפורה ואליעזר
חטיבת גולני
נפלה ביום ט’ בשבט תשכ”ד (23.01.1964)
בת 20 בנופלה
מקום מנוחתה בית העלמין האזרחי עין המפרץ
נולדה ביום י”א בניסן תש”ד(4.4.1944) בקיבוץ עין-המפרץ, שהוריה הם חברים בו.
סיימה את לימודיה בבית-הספר היסודי שם ולאחר-מכן המשיכה ללמוד במוסד החינוכי “נעמן”, שהוא מוסד תיכון.
אהבה את היופי ואת החלום ושלחה ידה בכתיבת-שירים.
ידעה לעבוד מתוך אחריות ולא התפנקה.
גויסה לצה”ל בינואר 1963.
נפלה בשעת מילוי תפקידה ביום כ”ה בטבת תשכ”ד (10.1.1964) .
הובאה למנוחת-עולמים בבית-הקברות האזרחי בעין המפרץ.
כתום שבוע-האבל הופיעו דפי “ידיעות השבוע” של הקיבוץ והם מוקדשים לזכרה, וביום-השנה לנפלה יצאה לאור חוברת לזכרה ולדמותה.
הקיבוץ הקים אנדרטה לזכרה (מעשה ידי הפסל סגל) ברחבת בריכת- השחיה.
כן הוקם על-ידי הקיבוץ גלעד בצומת יתיר-ערד, מקום בו נפלה.

אברי ציפסר
רב טוראי
אברי (אנדרי) צ’יפסר
בן הלנה ושמואל
חיל רגלים
נפל ביום א’ בסיון תשכ”ז (09.06.1967)
בן 33 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי כפר מסריק
בן יחיד לשמואל (סלמה) והלנה (לאה), משפחה חקלאית.
נולד ביום כ”ד בתמוז תרצ”ד(7.7.1934) בעיר לובציה שבצ’כיה.
אברי היה למוד סבל ומלחמה, וככל ילדי ישראל בתקופה ההיא ובארץ ההיא עבר את מחנה-ההשמדה יחד עם הוריו.
אחרי שובו ממחנה-אושוויץ מצא כי ביתו חרב. הוריו נספו בהשמדה האיומה ומשנתייתם חונך על-ידי קרובי-משפחתו.
את לימודיו היסודיים סיים בחוץ-לארץ וכתום המלחמה מצא את דרכו, יחד עם עוד נערים ונערות שגורלם היה דומה לגורלו-הוא, אל תנועת “השומר הצעיר”, וכאשר באה שעת העלייה, בשנת1949 נמנה עם חברי הגרעין הראשון של שכבתו.
עם גרעין זה עלה לארץ והגיע לכפר מסריק.
בחברת-הנוער היה בין הראשונים אשר העבודה לגביהם הפכה ללימוד. כבר אז התעניין יותר מכל השאר בחקלאות.
לאט לאט זכה להוקרה ולהערכה בעבודתו החקלאית.
את הצילום האמנותי חיבב מאוד ועסק בו בשעות-הפנאי.
במארס1952 גויס לצה”ל יחד עם כל הגרעין ושירת ביחידת נח”ל.
במסגרת זו עבר קורס צלפים וחצי שנה שירת בפלוגה מבצעית של הנח”ל באזור ירושלים.
אחרי שירותו הצבאי הסדיר צורף ליחידת-סיור, בה עבר קורס מ”כ והיה אחד מן הוותיקים שביחידה.
כאשר חזר למשק ומצא כי החברים הוותיקים פרשו מענף-השלחין. הוא היה בין הצעירים הראשונים שקיבלו על עצמם מתוך אחריות מרובה את ריכוז הענף ובו עבד במסירות ומתוך ידע, ובשלהם העריצוהו אנשי המשק וחבריו.
היה מחונן בכושר אישי לגבש ולרכז את צוות העובדים ונחשב בעיניהם כבר-סמכא.
בין תכונותיו כאיש קיבוץ יש למנות את כושר-הוויתור שלו ואת יכולת-השכנוע. דוגמא אישית היה לכל ואת אשר דרש מאחרים ידע לבצע במעשיו. שנה לפני נפלו ביקר את סלובקיה ובשובו משם הביא עמו שקופיות מעניינות, אבל העיקר היה שנצטברו בקרבו חוויות לאין סוף מביקורו זה, אשר עליהן היה מספר, ואגב-כך היה מעלה גם מזיכרונות-ילדותו, אף-על-פי שהיו רבי-סבל וגדושי-תלאות.
כשם שהיה מסור לעבודתו ולמשקו כן הראה מסירות רבה לרעייתו ולבנותיו, כי המשפחה היתה בשבילו בית משלו, אשר ידע להקים לאחר חורבן ביתו הראשון, בית הוריו.
מפעם לפעם היה יוצא למילואים וכן נקרא לדגל גם לפני מלחמת ששת הימים ושירת כחייל מצוין ומסור.
בגבורה נלחם כי ידע שבמלחמה זו טמון קיומו של העם על אדמתו והיה בטוח שנתגבר על האויב ונוכל לו – וביום החמישי לקרבותיה, הוא א’ בסיון תשכ”ז(9.6.1967) נפל בהיותו בקו האש הראשון בגיזרה דרדרה ותל-הלאל, כי עם ראשוני המעפילים להרי-הגולן נמנה אברי.
הניח אישה ושתי בנות.
הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי בעפולה ולאחר זמן הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות בכפר מסריק.
עלון הקיבוץ, “הד הנעשה”, הופיע במלאת “שלושים” לנופלו ולנפול עמנואל רונקין.
בחוברת “נחשוני הגולן” שהוציא גדודו הועלה זכרו.
בחבורת 53″ מהם”, בהוצאת הקיבוץ הארצי לזכר חברי הקיבוץ שנפלו במערכה, הובאו תולדותיו וקיבוצו הוציא אלבום הכולל מבחר צילומיו.

משה ויזל
סמל
משה (מוישלה) ויזל
בן פנינה (פירושקה) ואייזיק
חיל רגלים
נפל ביום ב’ בסיון תשכ”ז (10.06.1967)
בן 28 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי הר הרצל
נולד ביום ט”ז בשבט תרצ”ט(5.2.1939) בפראג אשר בצ’כיה.
בזמן מלחמת העולם השנייה שהה בהונגריה תחת שלטון הנאצים.
הוריו נספו בשואה והוא עלה לארץ במסגרת “עליית הנוער” בשנת 1948 ונכנס למוסד “הדסים” ולמד שם שנה אחת; לאחר מכן למד וסיים את לימודיו במוסד “אהבה”.
בהיותו ילד, כשהיה חניך במוסד “אהבה” היה אוהב לצייר ואף זכה בפרס בינלאומי לציורי ילדים.
אחרי שגמר את לימודיו התיכוניים במוסד “נעמן” בקיבוץ עין-המפרץ גויס לצה”ל ושירת בחיל הצנחנים.
בזמן השירות זכה באליפות צה”ל בריצה למרחקים ארוכים.
לאחר שירותו היה מדריך בתנועת “השומר הצעיר”.
מתחילה היה איש קיבוץ ולאחר שעזב את הקיבוץ עבד במעבדה המכנית של הטכניון העברי בחיפה. עמד בבחינות הבגרות האקסטרניות ונרשם לפקולטה לארכיטקטורה בטכניון ולמד שם כמעט ארבע שנים.
בשנות לימודיו התפרנס כרכז התעסוקה באגודת הסטודנטים של המוסד, וממתן שיעורים פרטיים ואף שימש כנהג ב”אגד”.
היה מרבה בטיולים בג’יפים ברחבי הנגב.
במשך שש השנים של שירותו שירת בסיירת הצנחנים.
לאחר מכן היה יוצא למילואים מדי פעם וגם במלחמת ששת הימים נמצא במסגרת זו ועמה השתתף בקרבות על שחרור ירושלים בימי המלחמה.
ביום השישי לקרבות, הוא ב’ בסיון תשכ”ז(10.6.1967) נפל בקרב שנערך ברמת הגולן כשבצאתו לקראת האויב נפגע מצרור האויב אחרי שגילה גבורה ונכונות הקרבה.
הניח אחריו אשה.
הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי אשר בעפולה ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים.
בצד הדרך אל-על – בוטמיה הוצב גוש של אבן בזלת ועליו חקוק סיפור נפלו – גלעד לזכרו.
ביום השנה לנופלו הוצא לאור ספר לזכרו הנושא את שמו.
בספר “החודש הארוך ביותר” של ד”ר מ’ בר-זוהר ואף בספר “צנחנים מסיני ועד גולן” הוזכר שמו.
בילקוט עיזבונם של הבנים שנפלו במערכות ישראל – “גוילי אש”, כרך ד’ – הובא מעזבונו.

עמנואל רונקין
סמל
עמנואל רונקין
בן בלומה ויצחק-הכהן
חיל שריון
נפל ביום א’ בסיון תשכ”ז (09.06.1967)
בן 26 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי כפר מסריק
נולד ביום כ”ו בתמוז תש”א(21.7.1941) בקיבוץ כפר-מסריק.
את לימודיו היסודיים והתיכוניים סיים בקיבוצו.
בגיל צעיר הראה כישרונות לציור והוריו שלחוהו אל הצייר מרסל ינקו ללמוד את אמנות הרישום בסמינר “ארנים;” כן למד מפי הצייר צבי מאירוביץ את אמנות הציור בשמן.
עמנואל התעניין גם בספרות יפה, בתנ”ך, בפילוסופיה ובתולדות ישראל והירבה לקרוא בהם. הוא השתתף בתערוכות צעירים וזכה בפרס ההסתדרות. כן קיבל פרס כבוד מטעם “קרן נורמן”. באוקטובר 1960 גויס לצה”ל והוצב לחיל-השריון.
לאחר סיום השירות הסדיר חזר למשק עצמו ועבד בענף-המטעים ולאחר העבודה עסק בציור הקרוב ללבו.
אביו כותב עליו כדלהלן:
“הוא אהב את החיים והיה צוהל משמחה בכל פעם שהצליח “לברוא” תמונה שנשאה חן בעניו ועם זה קיננה בו גם פסימיות עמוקה ואיזו ספקנות בנוגע לגורלו של אדם ובייחוד לגורלו של צעיר יהודי בארץ ובעולם הזה. ביצירתו, שבקעה מלבו, בייחוד בשנים האחרונות, כמעיין המתגבר… הוא חיפש את רוח המזרח, רוח ארץ הקדם, את הדמיון למלאכת הצורף, מעשה כסף וזהב, ריקמת אור וצל. עמנואל היה משורר בצבע, הוא חי את הצבע”.
אביו ממשיך לספר כי לפני גישתו אל כן-הציירים נהג לקרוא באחד מספרי השירה האהובים עליו או באחד מספרי הפילוסופיה, כדי “לשאוב השראה”, כפי שהיה אומר, ויחד עם שפע האור אשר יצק בבדים שלו היה בהם תמיד גם עצב כי חש שהחיים מלאים צער. הוא ידע ככל יוצר-אמן, כי יצירות טובות נבראות רק ב”רוח הקודש”.
אחרי שחרורו מן הצבא היה נקרא למילואים מדי פעם. בימי המתיחות שלפני מלחמת ששת הימים מספר אביו ברשימה עליו, לאחר ערב מלא עליצות בחוג המשפחה נקרא עמנואל לדגל. לפני צאתו לכביש נפרד מאמו ומאחותו.
במכתבו האחרון למשפחה שנכתב למחרת הקרב הראשון ביקש שהתנ”ך שלו יישלח לו, כי הוא דרוש לו – כך כתב – “לקיום המורל”. באותו מכתב הביע את רצונו העז: “מי יתן וכבר תיגמר המלחמה – וההרג הזה…”.
הוא השתתף בשני ימי הקרב בכונתילה ויצא מהם בשלום וב7- ביוני עבר צפונה.
הוא נלחם כטנקיסט והוכיח את אומץ-לבו ואת נכונותו להקרבה בעברו את הגבול באזור הצפון לעבר מוצב-קלעה; זה היה ביום החמישי לקרבותיה, הוא א’ בסיון תשכ”ז(9.6.1967) ובקרב ההוא נפל.
הובא למנוחת-עולמים בקיבוצו כפר-מסריק.
בעיזבונו נמצאות למעלה ממאה תמונות-שמן ומאות רישומים וליטוגרפיות.
עבודותיו ראו אור בפרסומים שונים (כגון “גזית”, “חותם” ו”הדים”). יצירותיו (תמונות-שמן ורישומים) הוצגו בראשית סיון תשכ”ח במוזיאון תל-אביב, בניסן תשכ”ט במוזיאון חיפה ובניסן תש”ל הוצגו בתערוכה מיוחדת בית “יד לבנים” על-ידי הוועדה לחגיגות יום-העצמאות באותה שנה כאחד ממפעלי הזיכרון של הנופלים.
עלון קיבוץ כפר-מסריק “הד הנעשה” הופיע במלאות “שלושים” לנופלו ולנפול אברהם צ’יפסר. בחוברת 53″ מהם”, שהוציא הקיבוץ הארצי לזכר חבריו שנפלו במערכה, הוקדש עמוד לתולדותיו.
בפברואר 1969 הוציאה לאור ספריית פועלים ו”על המשמר” אלבום אמנותי מציוריו ורישומיו. בילקוט עיזבונם של הבנים שנפלו במערכות- ישראל – “גווילי אש”, חלק ד’ – הובא מעיזבונו.

רעיה כפרי
טוראי
רעיה כפרי
בת ירדנה וחיים
טכנולוגיה ואחזקה
נפלה ביום י”ח באדר א’ תשכ”ז (28.02.1967)
בת 19 בנופלה
מקום מנוחתה בית העלמין האזרחי כפר מסריק
נולדה ביום א’ באלול תש”ח(5.9.1948) במענית, קיבוץ ליד חדרה.
סיימה את לימודיה התיכוניים בכפר-מסריק.
רעיה נטתה למוסיקה והיתה זמרת.
סגולה מיוחדת היתה לה לעצמאות ולחיוניות וכולה אומרת שמחת-נעורים.
היו לה תחביבים ועיסוקים רבים: הדרכה בתנועה, הכנת מסיבות וקריאת-ספרים.
גויסה לצה”ל בדצמבר1966 נפלה בעת שירותה ביום י”ח באדר א’ תשכ”ז (28.2.1967) והובאה למנוחת-עולמים בבית-הקברות בכפר-מסריק.
ב”שלושים” לנופלה הוציא כפר-מסריק את עלונו (“הד הנעשה”) והוא כולו קודש לזכרה, ובמלאת שנה לנופלה הוציא הקיבוץ חוברת מיוחדת המכילה ברובה ממכתביה.

צבי נודלר
טוראי
צבי נודלר
בן לופשה ומאיר
חיל רגלים
נפל ביום י”א בכסלו תשכ”ח (13.12.1967)
בן 33 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי יסעור
נולד ביום י’ בשבט תרצ”ד (26.1.1934) בסן-פאולו שבברזיל. את לימודיו היסודיים סיים בסן-פאולו ולאחר-מכן סיים בית-ספר תיכון שם ולמד עוד שנתיים בבית-ספר גבוה ללימודים טכנולוגיים. היה חבר בתנועה הציונית החלוצית (“השומר הצעיר”) והדריך קבוצות של נוער מתבגר. הצטרף לגרעין הכשרה ויחד עם חבריו לתנועה עלה ארצה בשנת 1956 והצטרף לקיבוץ יסעור. ביולי 1957 גויס לצה”ל ושירת ביחידת הנח”ל. עם שחרורו מן הצבא החל לעבד במסגרייה של הקיבוץ ובשנת 1965 קיבל עליו את התפקיד של מורה לאגרו-מכניקה במוסד החינוכי “נעמן”. הוא מילא תפקידים רבים בקיבוץ, הן בתחום המשקי והן בתחום החברתי. בשעות-הפנאי היה מתמסר לתחביבו – הצילום. פשוט וישר היה צבי ובפשטות ניגש לכל משימותיו בחיים וכך ביצע את המוטל עליו. לאחר-מכן היה יוצא למילואים מזמן לזמן, וביום י”א בכסלו תשכ”ח (13.12.1967), כאשר הוטלה משימה מבצעית על היחידה שעמה נמנה, נפל בהיתקלו במארב. הניח אשה ושני בנים. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות ביסעור. מפקד- יחידתו ציין אתו במכתב-תנחומיו לאשתו, כי הוא “היה חייל למופת ודבק במשימה שהוטלה עליו. היה אהוד על מפקדו וחבריו-לנשק שהיו פקודיו”. חוברת הנושאת את שמו יצאה לאור לאחר נפלו.

יהשע כהן
טוראי
יהושע כהן
בן נחמה ואברהם
חיל שריון
נפל ביום כ”ב באלול תשכ”ח (15.09.1968)
בן 19 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי עין המפרץ
נולד ביום כ”ח באייר תש”ט (27.5.1949) בעין המפרץ.
סיים את לימודיו בבית הספר היסודי בעין המפרץ ולאחר סיומו למד את לימודיו התיכוניים במוסד “נעמן” שבמקום.
השתייך לתנועת הנוער של “השומר הצעיר” והיה מדריך בעכו. אף השתייך לגדנ”ע.
היה שחקן כדורגל ושחיין מציל.
היה אדם ישר דרך ומצניע לכת ועורר דרך ארץ בלב כל הבא אתו במגע. התנהגותו השקטה, הנבונה והתכליתית, שקידתו ורצונו להיות “בסדר”, לא לצער את הזולת ולעמוד לעזרתו בכל עת תמיד, לשמור על יחסי חברים ולמלא את המוטל על צעיר בגילו בכיתה, בחברה בהדרכה ב”קן”, במוסד החינוכי – וכל זה בלי רברבנות והתנשאות, בבגרות וברצינות, כדבר המובן מאליו – אלו היו תכונותיו.
לא איש מלחמות היה ושנאת חינם היתה למורת רוחו. הוא רצה לחיות ככולם ולבנות את חייו בשלום בהבנה ללא גזל וחמס.
בעבודה היה מלא מרץ ורצון חיים. פעם עבד עם רכז הרפת שהיה עובד וותיק ומנוסה ונוצר הקונטקסט המיוחל עם המדריך בענף, יחס בין עובד לעובד: זו היתה שמירה על יחס ידידות וכבוד מצד אחד עם ערך עצמי מצד שני, שבו באו לידי ביטוי המסירות, האחריות, החריצות – ועל הכל הענווה הברוכה שהבליטה את השורשי והחיובי באישיותו.
גויס לצה”ל באוגוסט 1967 והוצב בחיל השריון ושירת בסיירת החיל. עבר קורס מש”קים.
כחייל גילה אומץ ויוזמה רבה והישגיו בקורס קצינים עד יום נופלו היו טובים מאוד.
אבל הוא לא הספיק לשרת בקורס אלא כחודשיים בלבד כי ביום כ”ב באלול תשכ”ח (15.9.1968) נפל בשעת מילוי תפקידו.
הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות שבעין המפרץ.
מפקדו, במכתב תנחומיו להוריו, כתב בין השאר: “אנו זוכרים אותו שקט ובטוח, מבצע את המוטל עליו מתוך רצון טוב. בהיותו בעל תפקיד נראה תמיד מצווה בחיוך והיה מבצע ומפעיל את חבריו ברוח טובה ואוהדת; ובשעות שלא נמצא בתפקיד לא שקט על שמריו אלא נמצא עוזר ומסייע. ניכר שענווה שלטה בו. הוא לא עשה מעשה על מנת לקבל פרס אלא ראה בכך את חובתו. מתוך הכרה היה מתייצב לתפקידים שיש בהם סיכון כלשהו ואתגר לאיש צבא, ואם לא היה נבחר לביצוע משימה כלשהי קיבל זאת בהבנה, כי חבריו גם זכאים לבצע זאת. דמותו היתה שובת לב ואהודה על כולם. מדריכו האישי נקשר אליו קשרי ידידות אחרי היכרות קצרה למרות שהדבר נגד את תפקידו. חבריו למחלקה חיבבוהו כאדם, כרע וכלוחם… זכרו יהיה שמור אתנו תמיד כרע וכלוחם אמיץ”.
ב”שבעה” לנופלו הוציא קיבוצו עלון לזכרו ובמלאת שנה לנופלו הוציאו חברי הקיבוץ חוברת לזכרו.

הלל הדר
רב טוראי
הלל הדר
בן בת-שבע ויצחק
חיל רגלים
נפל ביום כ”ט באב תשכ”ח (23.08.1968)
בן 23 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי כפר מסריק
נולד ביום י”ד באדר תש”ה(27.2.1945) בכפר מסריק.
בהגיעו לגיל הלימודים למד בבית ספר יסודי ולאחר מכן בבית ספר תיכון. השתייך ל”הפועל” ובקיבוצו עסק בנטיעות.
היתה לו נטייה להופיע על הבמה כשחקן.
לצה”ל גויס בנובמבר1963 והיה צנחן בשירותו הצבאי.
לאחר שחרורו מן הצבא היה יוצא לשירות מילואים וביום כ”ט באב תשכ”ח נפל בשעת מילוי תפקידו בבקעת הירדן.
הניח אחריו אשה. הובא למנוחת עולמים בכפר מסריק.

חיים בן יונה
סגן
חיים בן-יונה וילמוש
בן שלומית ושלמה
חיל מודיעין
נפל ביום כ”ה באייר תשכ”ט (13.05.1969)
בן 21 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי יחיעם
נולד ביום ט”ז בטבת תש”ח(29.12.1947) במינכן שבגרמניה ובאוגוסט 1948 בעיצומה של מלחמת השחרור, עלה עם משפחתו לארץ.
הוא למד בבית הספר היסודי ביחיעם ובמוסד החינוכי האזורי “אשרת” בעברון.
הוא היה חבר “השומר הצעיר” ומכיתה י’-י”ב’ היה מדריך תנועתי בקן בנהריה והיה אהוב ונערץ על חניכיו.
הוא התמסר לספורט ושיחק בנבחרת הכדור-עף המקומית ואחרי כן נכלל בעתודת הנבחרת הלאומית לנוער בכדור-עף.
הוא היה צעיר חי ותוסס ומרבה בטיולים, עובד במסירות רבה במטעים שבשדות, מבלה את שעות הפנאי בבריכת השחייה, במגרש הכדור-עף ואהב לשיר בקולו החם והעליז או לשרוק. ולכל אלה התלווה חיוכו הטוב, מבט עיניו המלטף, שהסיר מעל הוריו כל דאגה, הוא לא היה מרבה לדבר אבל כשהיה לו מה לומר, ידע תמיד איך ומתי להגיד את דבריו.
דעותיו היו מבוססות ורציניות, מלאות הבנה עמוקה והתחשבות בבני אדם.
נוסף לכך היה לו ביטחון עצמי רב, שהורגש בכל דעותיו ומעשיו, והוא ידע להשרות ביטחון זה על זולתו.
הוא היה טוב לב וחבריו ידעו זאת והעריכו אותו על כך. בעדינות רבה ובלב שלם ומלא ידע לעזור לכל אדם. היו בחיים כושר התמסרות וידידות בלתי רגילה לחבריו, ועל אחת כמה וכמה להוריו, לאחיו ולאחותו הצעירים ממנו, שעליהם היה אהוב ונערץ בלי גבול.
יחד עם זאת לגבי עצמו היה סגור ורציני ואת בעיותיו שמר לעצמו ופתר בעצמו.
לאחר שסיים את לימודיו במוסד האזורי יצא שוב להדרכה והיה לראש “קן” בגבעתיים. הוא הצליח מאוד בהדרכה בלי לדבר גבוהה. הוא הדריך את חניכיו במעשים הטובים והיה מקנה להם ערכים אמיתיים לחיים ולאחוות עמים.
קשר עמוק היה לו עם קיבוצו ובעמקי נפשו היה שלם עם דרך חיים זו.
הוא היה נחוש בהחלטתו לחזור אחרי השירות הצבאי ולחיות כחבר ביחיעם בין חבריו, שהיו לו ידידי אמת.
חיים גויס לצה”ל ביולי 1967 והצטרף לאחת היחידות המובחרות.
גם בצבא היה אהוב על כולם ומילא את כל חובותיו בלב ונפש.
כדרכו היה מוכן לעזור לכל וכשפעם אירע באחד התרגילים שהחובש של היחידה כמעט כרע תחת נטל האלונקה שעל גבו, התנדב חיים לשאת את האלונקה אף על פי שהיה עייף וסחוט ככל חבריו.
פיעם בו רגש של אחריות אישית והדדית כאחד והוא לא דרש טובת הנאה, אלא דרש מעצמו קודם כל.
חברו ליחידה ציין כי היחידה כולה ראתה בו מעין סמל ומופת שיש לשאוף ולהשתוות אליו.
הוא הקפיד להגיע לדיוק מכסימלי, מתוך עקשנות וחוסר פשרות. תכונה זו ניכרה בו באימונים שגרתיים ובכל מצב.
לא עבר זמן רב והוצע לחיים לצאת לקורס קצינים. תחילה סירב ואחרי כן שקל והחליט לקבל את ההצעה. הוא סיים את הקורס כחניך מצטיין והוענקה לו דרגת סגן. אז התגלה במלוא כושר המנהיגות שלו ומילא תפקידו למופת.
ביום כ”ה באייר תשכ”ט(13.5.1969) נפל באזור תעלת סואץ בעת פעולה מיוחדת.
הובא למנוחת עולמים בבית הקברות ביחיעם.
ב”שלושים” לנופלו הוציאו הוריו לאור חוברת לזכרו ובה דברים עליו ועל דמותו; כן יצאה לאור על ידי קיבוץ יחיעם חוברת לזכרו בשם “חיים;” שנה לאחר נופלו הוקם גן משחקים באזור בית הילדים בקיבוץ יחיעם ובו לוח שיש הנושא את שמו. הגן נקרא בפי כל בשם “גן חיים;” ביום השנה השלישי לנופלו הוחל בטורניר כדור-עף וגביע נודד, הנושא את שמו, הוענק לקבוצה המנצחת; שמו הוזכר בחוברת זיכרון לזכר אחיהו בן נפתלי מעין החורש ובחוברת הזיכרון לחללי קיבוץ יחיעם, שהוצאה לאור באפריל 1971.

עודד ארויו
סמל
עודד ארויו
בן אסתר ואליהו
נח”ל
נפל ביום כ”א בסיון תש”ל (25.06.1970)
בן 22 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי עברון
נולד ביום ט”ז בכסלו תש”ט(18.12.1948) בקיבוץ עברון. למד בבית הספר בקיבוץ.
הוא היה תמיד עליז, תוסס ומלא חיים וברבות השנים התבגר עודד ונעשה יותר רציני.
נוסף ללימודים ולפעילות החברתית מצא זמן פנוי כדי לעסוק בספורט הכדור-עף.
נהג למעט בדיבורים ולהרבות במעשים, והיה אהוד על כולם בזכות פיקחותו הרבה ובזכות עיניו המחייכות.
במלחמת ששת הימים היה עודד בין אלה שנטלו על כתפיהם הרכות את עול השלחין.
הוא עבד שעות נוספות רבות וסייע בידי אביו שריכז את הענף. היה בעל תושייה וזריז בעבודתו. הוא אהב את העבודה במכונות ולמד להכיר אותה בהשתלמות ב”יד נתן”.
בינואר1968 גויס עודד לצה”ל כשאר בני קבוצתו, קבוצת “שחף”, והתנדב לשירות בחיל החינוך ובנח”ל.
בשבועות הראשונים לאחר גיוסו היה נפגש עם חבריו וכדרכו לא התאונן ולא טען כנגד איש וחיוכו לא סר מעל שפתיו.
למרות שחיי הצבא לא היו לפי רוחו והוא ציפה בכיליון עיניים ליום שחרורו, לא נמנע מלמלא את המוטל עליו, במסירות ביעילות ובנאמנות שלמה.
יש שחשבו שהוא “ג’ובניק” בנח”ל, מגדל עגבניות בהיאחזות ונהנה מן החיים, אך לאמיתו של דבר שירת בסיירת הנח”ל, בקווים הקדמיים. הוא לא נהג לספר מה מעשיו וכאשר נשאל על כך היה משיב בחיוך ותו לא.
היה מ”כ, אך לא שאף לעלות בדרגה. הוא היה נוהג צניעות לגבי פעולותיו הצבאיות ולא התרברב בהן. כאשר גילו אצלו את תג הסיירת בדש מעילו ושאלוהו למשמעותו, ענה: “כל מי שמשרת באזור הגבול חצי שנה ברציפות מקבל את התג”.
בימים שלפני סיום שירותו הצבאי היו חבריו מרבים להיפגש אתו, והתכניות השונות אשר תכנן לחייו אחרי השירות היו מלאות תקוה והעידו על רצונו להישאר בקיבוץ.
הוא תכנן להקים משפחה בקיבוץ עם ידידתו, אך לא זכה להגיע ליום זה.
אור ליום כ”א בסיון תש”ל (25.6.1970) נפל בעת מילוי תפקידו.
הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בקיבוצו ולזכרו הוציא קיבוץ עברון חוברת הנקראת “עודד”.

דוד הדר
סגן
דוד (דודו) הדר
בן פרנצי וארתור
חיל שריון
נפל ביום ז’ באלול תש”ל (08.09.1970)
בן 23 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי יסעור
נולד ביום ב’ בתמוז תש”ז(20.6.1947) בבדפורד שבאנגליה ועלה עם משפחתו לארץ בשנת1948 . הוא למד בבית-הספר היסודי בקיבוץ יסעור בגליל המערבי.
משהתבגר היה מדריך בתנועת הנוער “השומר הצעיר” בעכו ועמד להיות מרכז בענף הפרדס שבקיבוץ יסעור אחרי שסיים את הקורס למרכזים כי היה פעיל מאוד בצוות עובדי הענף.
אחרי שסיים את לימודיו היסודיים למד לימודים תיכוניים במוסד נעמן (של המועצה האזורית נעמן).
הוא היה חובב ספורט והצטרף לקבוצת הכדורגל של “הפועל” נעמן.
אמנם הוא השתוקק לצאת ולראות את העולם הגדול, אלא שהפרדס, העבודה שבו והצוות החזיקו אותו בקיבוץ.
הוא היה בעל נימוסים, חופשי וגלוי לב בשיחה וניסה לפתור בעיות על ידי התמודדות, ועל ידי אתגרים שהציב לעצמו.
בשלב מאוחר יותר התבטא יחס רציני זה בעבודה מתוך רצינות, והצליח בה. כזה היה דוד לפני שגויס לצה”ל ודמות זו משתלבת עם אותה דמות שבצבא ולאחריו.
דוד גויס לצה”ל ביולי1965 והוצב בנח”ל. לאחר הטירונות סיים קורס מ”כים וקורס קצינים. במלחמת ששת הימים השתתף בקרבות ג’נין ושכם ובקרבות על רמת הגולן.
אחרי שחרורו מהשירות הסדיר באה תקופת המבחן שדוד התבלט בה ופעם אף אמר לצאת למושב שיתופי.
לאחר מכן היה נקרא לתקופות של שירות מילואים ושירת על גדות התעלה ובמורדות “הר דב”. ביום ז’ באלול תש”ל(8.9.1970) נפל סגן דוד בעת מילוי תפקידו.
הוא הובא למנוחת עולמים בבית-הקברות בקיבוץ יסעור.
לאחר נופלו כתב מפקדו להוריו מכתב תנחומים זה: “דודו היה קצין ביחידתי זה שנתיים. הוא פילס דרכו ביחידה כקצין וכמפקד בדרכו המיוחדת והעמיק שורשים. התרשמתי מיד עם היכרותנו מן השקט הנפשי, הבגרות והרצינות שאפיינו אותו. הוא הצטיין בנכונות אמיתית למילוי כל המשימות שהוטלו עליו ואף ראה, הבין ויצר את תפקידיו מתוך מעוף, מעוף רחב ומעבר להגדרת המשימות.
הוא ידע ליצור קשר אישי עמוק עם פקודיו ועם מפקדיו ואישיותו האהובה התבלטה בשורות קציני היחידה. הוא ידע למזג את התקיפות והנועם ויצר שפה משותפת עם סובביו מתוך קשר בלתי אמצעי עמהם. בשתי הפעולות המבצעיות, אשר בהן הכרתי את דודו כפי שהוא, בתכונותיו הבולטות כאדם וכקצין, למדתי שאני יכול להטיל עליו כל משימה עצמאית ובביטחון וזאת תבוצע במלואה ברוח הפקודה ובהרחבת היקפה באמצעות יזמתו הברוכה של דודו.
ולכן בפעולתנו האחרונה בגזרת ג’בל רוס הטלתי עליו משימה עצמאית והתרשמתי עמוקות מהיסודיות והירידה לפרטים, כשהיא שזורה בהבנה רחבה ומקיפה, ומן היכולת להנהיג את אנשיו ביעילות מרבית.
דלות המילים מהביע צערי ואין בכוחן של מילים להסיר את הכאב והשכול. רק בזאת אני יכול להבטיחכם נאמנה, ההורים, יעל והמשפחה! יכולים אתם להיות גאים בדודו, אך לצערי זה המחיר שהדור שלנו צריך לשלם כדי ששקט ישרור בישובינו וילדינו לא יטעמו טעם הקטיושות והמקלטים.
כולנו נושאים בגאווה את זכרו של דודו ומצדיעים לזכרו“.
לאחר נפילתו הוציא לאור קיבוץ יסעור חוברת בשם “דודו”.

אבנר ראנד
סמל
אבנר רנד
בן רחל ואדם
חיל רגלים
נפל ביום כ”ב בניסן תשל”ב (06.04.1972)
בן 22 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי עברון
נולד ביום כ”ח בתשרי תש”י(11.9.1950) בקיבוץ עברון.
הוא גדל על אדמת הקיבוץ ושנות ילדותו בו היו מאושרות.
כבר מילדותו הצטיין בתכונות מיוחדות: הכישרון לספוג את העולם במהירות על צבעיו, מקומותיו וסודותיו.
הוא היה אנציקלופדיה מהלכת ולא היה קץ לשאיפת הדעת התמימה שלו. הוא ניחן בבגרות ילדותית, ביכולת להתייחס לדברים שבעולמנו בגישה בוגרת יותר מכפי גילו.
הוא למד לימודים יסודיים ותיכוניים במוסד החינוכי “אשרת” שבקיבוץ.
כן היה חבר בתנועת “השומר הצעיר”. בהדריכו בתנועה וב”קן ללא גג” של שכונת אוסישקין בנהריה ריכז סביבו חבורת נערים ועד מהרה הפך ל”מנהיג הכנופיה” שלהם. הוא לא הדריכם לפי השיטות המקובלות, לפי “מצוות עשה ואל תעשה”, אלא המציא דרך הדרכה מיוחדת, אישית, שסחפה אחריה את הנערים.
הוא היה איש חברה אבל למרות שהיה צמא חברה, פעיל ומפעיל בחברת הנעורים שלו, היה אבנר מכונס בתוך עצמו וגיבש לעצמו רעיונות ודעות, שלא סטה מהם אפילו לא היו מקובלים. יותר מכל שאף להגשמה עצמית בגרעין הבנים של כרם שלום.
אבנר גויס לצה”ל בשלהי ינואר 1970 והצטרף לנח”ל.
בימי שירותו הגיע לדרגת סמל.
ביום כ”ב בניסן תשל”ב(6.4.1972) נפל בשעת מילוי תפקידו והובא למנוחת עולמים בקיבוץ עברון.
על קברו אמר אחד החברים: “‘ביקור בית’ – הכוונה לעברון בפינו – אך ביתו בפיו ובמחשבותיו (של אבנר) היה בכרם שלום (על פי עדות מכתביו), לשם מיהר לחזור מן הצבא ושיקע את מיטב אונו בעבודה ובפעילות שלאחר העבודה – – – עד אשר בגזירת גורל עיוור קופד פתיל חייו. בו ובשכמותו היה הפוטנציאל של בוני יישובים, בוני מולדת”.
ב”שלושים” לנפילתו נערכה לו אזכרה וחברים העלו את זכרו של אבנר.
אמר אחד מהם: “אבנר היה מחפש תמיד את האמת, את האמיתי, את המהימן הוא רצה את השורשי, את הטבעי, את הבלתי אמצעי, ללא מחיצות וללא עטיפה. משהו מוחשי, ממשי, ללא מילים וללא הכללות, נימת דבריו הייתה כשל מבוגר, לעניין. אילו סבר אחרת היה אומר זאת באותו גילוי לב – – – אבנר אהב חיים פתוחים, בלתי מוגבלים, ללא חרדות ופחדים. הוא היה על הסף, ועל הסף של הירתמות לעול, תוך הרגשת החופש“.
לאחר נפילתו הוציא קיבוץ עברון לאור חוברת הנקראת “אבנר” – ובה כלולים דברי חברים עליו ושורה של אגרות שכתב.

איתן רון רייס
סמל
איתן רון רייס
בן דינה ושלמה
חיל שריון
נפל ביום י”א בתשרי תשל”ד (07.10.1973)
בן 23 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי יחיעם
נולד ביום י”ג בניסן תש”י(31.3.1950) בקיבוץ יחיעם.
איתן למד בבית-הספר היסודי במשק והמשיך בלימודיו בבית-הספר התיכון בקיבוץ עברון.
הוא היה תלמיד חרוץ וממושמע ואהוב על מוריו, שקרא כל ספר שנפל לידו, ולכן כינוהו חבריו בשם “תולעת ספרים”. מרוב קריאה קנה לו בקיאות מרובה בתחומים שונים, ועליהם אהב להתווכח ולדון עם חבריו.
הוא היה מיומן בעבודת יד, והקדיש שעות ארוכות בריכוז ובמסירות לגילוף גלעיני אבוקדו ועיצובם בצורות מגוונות. וגם יצר תכשיטי כסף בקפידה ובדייקנות.
הוא אהב לטייל ברחבי הארץ והרבה לסייר באתריה. את זמנו הפנוי הקדיש לטיפול בבעלי חיים ולהאזנה למוסיקה.
איתן היה פעלתן מאוד ועצמאי. אדם ישר היה, רודף צדק, ביקורתי, עקשן, רציני ובעל סבלנות מרובה. הוא ניחן בכוח רצון רב, בדמיון פורה ובהתלהבות. היה לו חוש הומור שנון וגם כישרון משחק. בן מסור ונאמן היה להוריו, רחש להם כבוד והתחשב בדעתם.
איתן גויס לצה”ל בתחילת נובמבר 1968 ושירת בחיל השריון.
לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות טנק “סנטוריון” ושימש נהג בטנק מפקד הפלוגה. מפקדו כתב עליו: “הוא היה חייל מצוין, בעל ידע מקצועי רב, ממושמע ואחראי ואהוד על חבריו. כל שעשה – עשה בשקט, במסירות, ביסודיות וביעילות יוצאת מגדר הרגיל”.
על שהצטיין בשעה שיחידתו פשטה לאזור ציידא שבסוריה, ביוני 1970 זכה לדברי שבח והערכה מפי מפקד החטיבה שלו. כמו-כן הוענק לו “אות השירות המבצעי”.
אמנם הוא מיעט לבקר בבית אך הרבה לכתוב מכתבים להוריו לבל ידאגו.
כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים גויס ונשלח עם יחידתו לחזית הצפון.
במהלך קרב עז של שריון בשריון, שהתנהל ביום י”א בתשרי תשל”ד(7.10.1973) באזור נפח שברמת הגולן, ליד הצטלבות ציר “פלא” וציר “יבשה”, פגע טיל בטנק שלו ואיתן נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ יחיעם. השאיר אחריו הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו בימי המלחמה: “בנכם, רב-טוראי איתן ז”ל, שירת ביחידת שריון ונפל במערכה בעת מילוי תפקידו. הוא ביצע את כל המוטל עליו במסירות ובאחריות רבה“.
הוריו הוציאו לאור חוברת לזכרו ובה דברים על דמותו, דברי זיכרונות, מכתבים, דברי שיר, תמונות ותצלומים של תכשיטים ממעשי ידיו; חבריו מקבוצת הילדים “חורש” הוציאו לאור חוברת לזכרו והקדישו אותה להוריו של איתן.

יונתן ראובני
סמל ראשון
יונתן ראובני
בן זיוה ומאיר
חיל שריון
נפל ביום י”ז בתשרי תשל”ד (13.10.1973)
בן 22 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי עברון
נולד ביום כ”ט בשבט תשי”א (5.2.1951) בקיבוץ עברון ולמד בבית-הספר היסודי והתיכון “אשרת”.
הוא היה תלמיד מוכשר, נמרץ וצמא-דעת, ולמד בעיקר מתוך לימוד עצמי.
הוא אהב את כל הקשור בטבע, נהג להתבונן בחיי הציפורים והתעניין בבעלי-חיים, ובגידול פרחים.
מנעוריו היה חבר בתנועת “השומר הצעיר”, וכן היה חובב ספורט והרבה לשחות בים, לטייל ולסייר במרחבי הארץ.
ברבות הימים החל להתעניין במוסיקה ובעיקר במוסיקה קלאסית ואף למד לנגן בקלרנית. תמיד הרבה לקרוא ספרים ושקד להגדיל את אוסף-הספרים שלו.
יונתן היה עליז, שובב, איש שיחה ער ומעניין, שריכז סביבו שומעים וידידים רבים. מטבעו היה חברותי, אהוד על מכריו ואהוב על נערות שעמן ידע ליצור קשר הדוק ולשמור עליו.
תמיד מוכן היה לעזור לזולת, והיה רציני בגישתו לחיים, אך יחד עם זאת אהב לפעמים לעשות מעשה קונדס.
להוריו היה בן נאמן ומסור ואהב להיות בבית בחברת הוריו, שהקדיש להם שעות רבות.
יונתן גויס לצה”ל בסוף אוקטובר1969 והתנדב לחיל-השריון.
לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס למקצועות-הטנק נשלח לקורס מפקדי-טנקים, ומשסיים שם והוצב ביחידת שריון ברמת הגולן, הוטל עליו תפקיד מש”ק טנק והוענקה לו דרגת סמל.
הוא היה חייל טוב ומפקד מוכשר ואהוב על כל פקודיו. מפקדיו אמרו עליו, כי “מילא את כל המשימות שהוטלו עליו באומץ, בכישרון ובהקרבה”.
הוא אמנם לא אהב את חיי-הצבא ואת הצבאיות בכלל, אבל היה ממושמע ואחראי במילוי תפקידיו.
כלפי פקודיו נהג יחס אנושי, לא התנשא עליהם מתוקף הדרגה אלא ניסה תמיד להסביר ולשכנע. לפיכך זכה להערכתם ולחיבתם של חיילי היחידה ומפקדיה.
במלחמת יום-הכיפורים השתתף יונתן בקרבות הבלימה נגד הסורים ברמת-הגולן.
ביום י”ז בתשרי תשל”ד(13.10.1973) פונה צוותו לעורף לאחר שהטנק שלו נפגע במהלך הקרבות הקשים.
לצוות העייף ניתנה מנוחה קצרה, אך כשהגיעה בקשה לשני מתנדבים, שיחזרו אל החזית כדי לאייש טנקים – התנדב יונתן לחזור לשדה הקרב.
בדרכו בחזרה בנגמ”ש אל הקרב נפצע בהפגזה ומת מפצעיו.
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בעברון. השאיר אחריו הורים, אח ואחות.
לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.
במכתבי תנחומים להורים השכולים סיפרו מוריו: “משיחה קצרה עמו התברר שלפנינו לא נער משתובב ופורק משמעת ועול-לימודים, אלא איש צעיר התוהה על שאלות היסוד של החיים ורוצה תשובות על בעיות שעוררו גדולי ההוגים;” “ התרשמתי מהתבגרותו, מאופן שיחתו, מביטחונו האישי;” חברו כתב עליו: “בתחילה הצטייר בעיני כדמות שובבה, תוססת ומתסיסה, אבל ככל שהתהדקו הקשרים למדתי להבחין שמתחת לאותה דמות נמצא אדם רגיש, חושב, משכיל ומבין“.
הוריו וקיבוצו הוציאו לאור חוברת לזכרו, ובה מדברי חברים על דמותו וכן דברים שהעלה יונתן על הכתב.

זלמן קיימוביץ
סגן
זלמן-צבי קיימוביץ
בן מרים וישראל
חיל שריון
נפל ביום י”ט בתשרי תשל”ד (15.10.1973)
בן 26 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי עברון
נולד ביום י”ט באלול תש”ז(4.9.1947) בקיבוץ עברון.
יחד עם קבוצת “רימון” עבר את כל שלבי הגידול במשק- למן הפעוטון ובית-הספר היסודי ועד לסיום הלימודים בבית-הספר התיכון “אשרת” בקיבוץ.
בשעות הפנאי שיחק בכדורגל, עסק בדיג תת-ימי והדריך קבוצות נוער.
סיפרה עליו חנוש, בת קבוצת “רימון”: “זלמן אף פעם לא ויתר, לא הקל על עצמו, לא סטה למען הנוחיות ולמען הפשרה. כשאמרנו עליו שהוא עקשן, הייתה זו עקשנות של דבקות במטרה. תמיד תמיד דבקות במטרה, בכל דבר שעשה, בכל יום שחי.
הייתה לו דרך, שאותה סלל בעצמו ואחרי עקרונותיה מילא בנאמנות.
קשה להיות שונה, וביחוד קשה במסגרת חיים משותפת כמו זו של הקיבוץ.
אך זלמן היה כזה. היה לו עולם עשיר כל כך, שלא יכול היה להקריב אותו למען הסדר הטוב, למען מה שמקובל על כולם.
הוא אהב את הטבע, אהב להתבונן בו ולהתייחד עם עצמו. היה לו גם אוסף של פרפרים. הוא הכיר צמחים, ציפורים; היו לו מקומות סתר בהם היה מתבודד ורק הוא ידע לזהותם.
בבית-הספר נחשב לתלמיד המצטיין ביותר. הוא היה בר-סמכא בכל הנוגע למקצועות הריאליים, ואפילו בתחום ההומניסטי היה חזק.
מקובל היה לבוא אליו ולבקש הסבר לבעיה שלא הובנה. ואם הפתרון לא בא בקלות, לא נרתע מעולם לעבור את כל הדרך עד הניצחון.
נדמה שוב, כי הדבקות במטרה היא זו שאפיינה את זלמן – בדברים קטנים כבגדולים. לפעמים היינו אומרים עליו ‘איזה קשוח הוא’. אבל ה’קשוח’ הזה, כשיצא להדריך נערים בנהריה, עשה עבודה נפלאה. חניכיו כל כך אהבוהו עד שהפך להם ‘כותל’ לכל בעיה. קשיחותו התגלתה כתכונה, שהיה משליך אותה על עצמו בלבד. לעולם לא על האחרים“.
זלמן גויס לצה”ל במחצית נובמבר1966 והוצב בחיל השריון.
לאחר הטירונות עבר קורס למקצועות הטנק, וקורס מפקדי טנקים.
מאחר שהצליח יפה בתפקידיו נשלח לקורס קצינים, ואחרי כן השתלם בקורס לקציני שריון. בשנות שירותו הספיק להשתתף במלחמת ששת-הימים, בפעולת כראמה ובפעולה בגשר עבדאללה.
באותה תקופה החליט לשנות את שמו מזלמן לצבי. הוא הודיע על כך לחבריו מימים עברו וסיכם את הדברים כעובדה, על אף הפתעתם. בצבא הוכר כצביקה.
בראשית אוקטובר1969 כאשר הגיעה עת שחרורו מהשירות הסדיר התנדב לשירות הקבע לתקופה של חודש אחד ואחר-כך שב לקיבוצו.
במשק התחיל לעבוד בענף ציוד-כבד, אך חלומו הגדול היה ללמוד אלקטרוניקה בטכניון בבוא היום.
כחודש לפני שפרצה מלחמת יום-הכיפורים נטל את חסכונותיו ויצא לטייל בחוץ לארץ. ימים יפים בילה באירופה ואף תיאר אותם במכתבים נלהבים שכתב להוריו. גם חברו שנלווה אליו, סיפר שהטיול היה מוצלח מעל לכל המשוער.
כשנודע לצביקה שפרצה המלחמה ביום הכיפורים, עלה על המטוס הראשון שיצא מציריך ללוד והגיע לארץ.
הוא לא שב הביתה, אלא נסע מיד דרומה, הצטרף ליחידת שריון והשתתף אתה בקרבות נגד המצרים בחזית סיני. על מהלך קרבות הבלימה מספר חברו מישל: “כאשר התארגנו לתזוזה ביום ראשון, שבוע לאחר תחילת המלחמה, בא צביקה ובלי לדבר הרבה הניח את חפציו בתוך הטנק. הוא הציג את עצמו כמ”מ וביקש לשבת בתא הפיקוד. בינתיים סיפר לנו על הטיול הנפלא שעשה בחוץ-לארץ. הוא קיווה שימשיך אותו לאחר המלחמה. בשעת הקרבות נהג לעמוד כשראשו גלוי. הוא לא פחד”.
במהלך קרב שהתחולל ביום י”ט בתשרי תשל”ד(15.10.1973) פגע בו פגז והוא נפל.
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ עברון. השאיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז, משה דיין: “צביקה היה חייל מסור, קצין מצוין וחבר למופת. כל מי שהכירו – אהבו;“ כתב מפקדו: “צביקה היה אהוב על כולם בחביבותו הרבה, בכנותו ובביטחונו העצמי. הוא שימש דוגמה ומופת לפקודיו ולחבריו“.
המשפחה הוציאה לאור חוברת לזכרו ובה מדברי חברים על דמותו וקטעים ממכתביו.

חנן ברקוביץ
סמל ראשון
חנן ברקוביץ
בן שושנה ומאיר
חיל שריון
נפל ביום כ’ בתשרי תשל”ד (16.10.1973)
בן 24 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי שומרת
נולד ביום ט”ז באב תש”ט (12.8.1949) בקיבוץ העוגן וכשהיה תינוק עברה משפחתו לקיבוץ שמרת והייתה ממקימי המשק.
בבית-הספר היה חנן תלמיד נוח, אהוב וחביב על הכל. כשהיה תלמיד בכיתה י”ב פרצה מלחמת ששת הימים, ויחד עם בני מחזורו עזר חנן בעבודות שונות במשק, כשחבריו יצאו לשירות במלחמה.
חנן היה עלם תמיר, נאה וטוב-לב. מטבעו היה ישר, נאמן ורודף שלום.
מעולם לא ראוהו מתרגש או מתרגז ואף פעם לא איבד את שלוות רוחו.
חבריו למשק מספרים עליו, שניסו לעתים קרובות להוציא אותו משלוותו והוא השיב להם בחיוך. הוא היה ספורטאי מעולה ובעיקר אהב לשחק בכדורעף.
חנן גויס לצה”ל בסוף אוקטובר1967 והתנדב לקורס טיס. אחרי שלושה שבועות של מבחנים, החליט לעבור לשריון.
בחיל השריון השלים אימון בסיסי והוכשר כנהג טנק. לאחר מספר חודשים השלים קורס תותחנים והוסמך כתותחן טנק.
אחרי תקופת שירות ביחידה השתלם בקורס למדריכי שריון והוצב כמדריך בבית-הספר לשריון. בתקופת שירותו בצה”ל הצטיין ביעילותו ובשלוות נפשו.
כל חבריו זוכרים אותו כמדריך מצוין וחבר טוב.
בהערכת המפקד, שנכתבה עם שחרורו נאמר: “מפקד ומדריך טוב, מהימן ומסור לעבודתו”.
בסוף אוקטובר1970 שוחרר חנן מהשירות הסדיר והוצב ביחידת מילואים. לאחר השחרור שב חנן למשק ונשא לאישה את חברתו יהודית.
לאחר נישואיהם נסעו יחד לסיור באירופה ושבו ממנו מלאי חוויות נפלאות.
חנן עבד בנגריית המשק והיה ממקימי חוג השיט של הקיבוץ.
כשפרצה מלחמת יום הכיפורים נקרא חנן להצטרף ליחידתו שנשלחה במהירות לגזרה המרכזית בסיני והשתתפה בקרבות הבלימה במשימות לחימה וסיור.
בקרב שהתחולל ביום כ’ בתשרי תשל”ד(16.10.1973) נגד כוחות המצרים באזור “החווה הסינית” נפגע הטנק של חנן והוא נהרג.
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ שמרת. השאיר אחריו אישה, הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.
כתב עליו מפקדו: “הצטיין במילוי תפקידו, בלט בכושרו המקצועי באחריותו ובמסירותו הרבה לתפקידו ולצוות הטנק כולו;“ במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון משה דיין: “חנן ז”ל שירת בחיל השריון. הוא היה חיל מסור וחבר נאמן. כל מי שהכירו – אהבו“.
קיבוץ שמרת הוציא לאור חוברת לזכרו.

נחשון ינאי
רב טוראי
נחשון ינאי
בן נעמי ויעקב
חטיבת גולני
נפל ביום כ”ו בתשרי תשל”ד (22.10.1973)
בן 19 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין געתון (חלקה צבאית)
נולד ביום ז’ באייר תשי”ד(8.5.1954) בקיבוץ גבולות.
כשהיה בן 10 עבר עם אביו לקיבוץ געתון, שם סיים לימודיו בבית-הספר היסודי.
את לימודיו התיכוניים התחיל במוסד החינוכי האזורי שבקיבוץ עברון, אך לאחר שתי שנות לימודים, עבר לבית-הספר התיכון-חקלאי שבכפר גלים, שם השתלם במגמה החקלאית.
על נחשון כילד ספרו חברי קבוצתו מקיבוץ געתון: “נחשון היה אחד מאתנו, אבל קצת שונה. היו לו קשיי היקלטות בקבוצה, אך בכל זאת היה “שייך”. אופיינית הייתה לו ההתלהבות מכל דבר קטן. מין התלהבות ילדותית ומלאת חיים וסקרנות”.
ספרו עליו מוריו: “נחשון אהב את עבודת האדמה. כבן ראוי לקיבוץ גילה אחריות במעשיו, ויחד עם זאת השתלב יפה בתעלולי חבריו. כנער רגיש, היה נתון לעתים למצבי רוח קיצוניים לפעמים, מצחוק ועליזות ועד לעצבות ואפילו לדמעות. הייתה בו איזו תמימות טהורה, שלא התקלקלה בלחץ הסביבה, וטוב לבו היה ידוע לכל. נחשון התלבט עמוקות בבעיית הערכים הדועכים של הקיבוץ, רוצה היה לתקן את העולם, או לפחות את עולמו שלו, הקטן“.
נחשון גויס לצה”ל בראשית נובמבר1972 והוצב בחיל הרגלים, בחטיבת “גולני”.
ספרה עליו מורתו: “לנחשון היה רצון עז להתגייס ליחידה קרבית, למרות שידע את הקשיים הצפויים לו. כאשר באנו לבקרו משסיים את הטירונות, מצאנו אותו אדם בוגר ובטוח בעצמו”.
במלחמת יום-הכיפורים שירת ברמת הגולן. באחת מגלויותיו האחרונות ששלח הביתה, כתב: “לידיעתכם, אני עדיין חי וקיים, ויותר מזה – אני מרגיש מצוין. המלחמה – ככל המלחמות, ואין מה לדאוג. אתם רואים, יש מי שחושב עליכם בחזית”.
ביום כ”ו בתשרי תשל”ד (22.10.1973) כשהשתתף בקרב על החרמון, נפגע מיריות צלף ונפל.
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ געתון. השאיר אחריו אב, אם ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקדו: “נחשון נלחם כמי שיודע למען מה הוא נלחם – באומץ, גבורה, במסירות ובהקרבה. הוא היה אהוד על חבריו ועל מפקדיו“.
לזכרו הוציאה המשפחה לאור חוברת ובה צילומיו, קטעי מכתביו, וכן מדברי חברים על דמותו.

זבולון אמיצי
רב סרן
זבולון אמיצי
בן חנה ובנציון
חיל אוויר
נפל ביום י”ג בתשרי תשל”ד (09.10.1973)
בן 28 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי עין המפרץ
נולד בקיבוץ עין-המפרץ ביום י”ט בכסלו תש”ו( 24.11.1945) .
מגיל צעיר ניחן בכישרונות במקצועות הריאליים – מתמטיקה ופיסיקה, וכתחביב אהב לפרק ולבנות מכשירים אלקטרוניים.
בניגוד לכך עמדה אהבתו העמוקה למוסיקה, בייחוד למוסיקה הקלאסית, ושעות ארוכות היה יושב בבית התרבות ומאזין לתקליטים.
זבולון(נקרא גם בשם זבולי) היה ספורטאי מצטיין והעדיף את משחק הכדורעף על כל ענפי הספורט.
זבולון היה “פרא אדם”, כפי שהעידה המטפלת מבית הילדים. פעם נחבט בדלת, מיד תפש מטאטא והכה בדלת מכות אדירות, כעונש.
הוא העיד על עצמו שהוא “אוהב את הפרטים, את הדיוק, את המוסיקה של באך, שהכל מדוד בה ושקול כתמונה מושלמת”. כילד היה קפדן מאוד וסגור בתוך עצמו – שובב ושופע דמיון.
אחר כך החל לגדול, והחל להתייחס לדברים ברצינות. בכוח התמדה ורצון הגיע להישגים בנגינה ובכדור-עף, במין בגרות חדשה שצמחה בו פתאום. אז גילה גם את האהבה למתמטיקה ולפיסיקה, ליופי ולציור ולאין-ספור האפשרויות הגלומות במחשבה העצמאית – מחשבה עצמאית אולם שיטתית. כפי שנדרש במדעים המדויקים.
בשבילו הייתה זו חוויה לשחק במספרים, להציגם, לשבשם, להתפרע בהם במעגלים צרים ורחבים.
כשהיה בן 14 חלתה אמו במחלה קשה, עובדה שהשפיעה עמוקות על אישיותו ועל מהלך חייו. “האם, היא הציר, אשר סביבו נעה המשפחה” אמר. “היא הבריח המאחד והסוגר על כל פרטיה. אמא שמקלפת אשכוליות, שמספרת סיפורים, שמגישה כריכים עם צנון וחסה”.
אמו נפטרה כשהיה זבולון בקורס קצינים.
במוסדות חברת הנוער לא היה פעיל. הציעו לו להשתתף בוועדות אך הוא סירב. הייתה בו ביקורת חריפה, לא-מתפשרת, אמביציה אינדיבידואלית, וכל אלה מנעו ממנו להיות אחד מהכלל.
“לזבולי היה מוח סקרני וחקרני” ספרו חבריו. “חשיבתו הייתה שיטתית ויסודית – לגלות את הבעיה, לזכות אותה בניסוח מדויק ולמצוא את הפתרון. המוטו שלו היה: מה שאמיתי הוא גם הגיוני”.
היה חבר בגדנ”ע אוויר, בנה טיסנים והכין עצמו לקראת עתידו כטייס.
זבולון גויס לצה”ל בשלהי נובמבר 1964 כחבר גרעין שירת בנח”ל והוצב בחיל הרגלים. בתקופת שירותו הסדיר עבר קורס מ”כים חי”ר וקורס קציני חי”ר.
בטירונות, ובשני הקורסים זכה לתואר חניך מצטיין.
בתחילת הטירונות התגלה פגם בזרימת הדם שלו, הוא אושפז בבית החולים ונותח ודרגת בריאותו סווגה כנמוכה. בעקשנותו הרבה סירב להיחשב כבעל כושר-גופני לקוי.
הוא כל-כך “נידנד” לרופאים והוכיח להם שהוא בריא, עד שחזרו ורשמו לו פרופיל גבוה. כשהגיעה עת שחרורו, לאחר מלחמת ששת הימים, נזכר פתאום באהבת נעוריו הישנה – הטיס. הוא התנדב לשירות קבע ועבר הסבה לחיל האוויר.
במסגרת שירות הקבע עבר קורס צניחה, קורס טיס מתקדם וקורס מדריכי טיסה.
בחוות דעת מפקדיו עליו נאמר: “קצין טוב ומבוגר בנפשו, בעל יכולת, מסור, אחראי ובעל יוזמה”. “את הצבא סיימתי כסגן”, אמר זבולון, “אבל מאוד לא מרוצה, אמרתי לעצמי – טייס! אני מוכרח הפעם, או בכלל לא”.
ההתחלה הייתה קשה, רצופת משברים ומתח, אך זבולון נאחז בציפורניו במשימה החדשה שהטיל עצמו. “כשבחרנו בו, בקורס טיס, למפקדת החניכים, סירב”. נזכרים חבריו. “הוא לא רצה בתפקיד הזה, לא רצה להתבלט. אבל ידענו שבגלל אופיו ובגלל ניסיונו הקודם, אין מתאים ממנו לתפקיד. לחצנו עליו והסכים. קיבל זאת כחובה – לא כזכות”.
באותן שנים, נשא לאישה את יהודית, אליה כתב במונחי טייסים: “יהודיתק’ה, אם היינו שנינו ציפורים, היינו יכולים להיפגש כל יום, כל יום…”. בתקופת מלחמת ההתשה נולד בנם יובל.
ביודעו שיובל נולד כבר ובלי לספר לאיש, טס למשימת הפצצה במצרים. “מה יש, אם אשתו של אמיצי יולדת, אז מפסיקים את המלחמה?”.
זבולון החליט לעזוב את הקיבוץ.
הוא אהב מאוד את הקיבוץ, אך לא היה איש פשרות ובקיבוץ צריך להתפשר. הוא רצה גם להתקדם בחיל האוויר וראה בו את עתידו.
“זבולי לא היה איש רעים”, אומרים חבריו “על שיח של כלום העדיף לקרוא ספרות מקצועית, להשתתף בועידות השונות, לשחק עם בנו הקטן ולבנות רהיטים לביתו”.
משפרצה מלחמת יום הכיפורים, הייתה הטייסת במצב הכן, וגם זבולון חיכה לתורו.
ביום י”ג בתשרי תשל”ד(9.10.1973) יצאו שני פנטומים למשימה מיוחדת. באחד מהם ישב זבולון הטייס עם חברו הנווט זאב יוגב. ממשימה זו לא חזרו.
כשנה ומחצה לאחר המלחמה הוחזרה גופתו של זבולון ממצרים והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין של קיבוץ עין-המפרץ.
השאיר אחריו אישה, בן, אב ושתי אחיות.
מספרים עליו חבריו לטייסת: “זבולי לא הסתובב במועדון, מוכן לטפיחות על הכתף. היה הראשון בטייסת שלנו שהפיל מיג 21 וגם בתחקיר לא דיבר על כך. היינו צריכים זמן כדי לשכנעו שאכן הפיל את המיג, תוך מבצע ראוי לציון מיוחד – לעבור מתקיפה, בבת אחת, לקרב אוויר. זבולי, צריך לומר היה צנוע מדי. אבל איזה טייס !”
לזכרו הוציאה המשפחה לאור חוברת ובה סיפור חייו וסיפור מותו.

לוי בר זיו
רב סרן
לוי בר זיו
בן תרצה ועמנואל
חיל אוויר
נפל ביום י”א בתשרי תשל”ד (07.10.1973)
בן 26 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי עין המפרץ
נולד ביום כ”ג בשבט תש”ז(15.1.1947) בקיבוץ עין-המפרץ שליד עכו.
הוא למד בכיתות היסוד בקיבוץ וכשהיה בן שתים-עשרה עבר ללמוד במוסד החינוכי “נעמן”.
לוי החל כנער צעיר להתעניין ב”מכונות המעופפות” ובאנשים המפעילים אותן. הוא הרבה לבנות טיסנים וברבות הימים החל מכיר דאונים ואף מטוסים של ממש.
עוד בצעירותו ניכרו בו סימנים של שובבות-נערית אמיתית ויחסו לדברים היה תמיד אישי – נון-קונפורמיסטי. יחד עם זאת, הצטיין בגישה רצינית, בעומק ובכנות ביחסיו עם ילדים בני-גילו, ועם מבוגרים – כאחד.
בזמן שלמד במוסד החינוכי, הצטרף לוי לגדנ”ע אוויר וכשסיים את לימודיו נבחר לייצג את ישראל בחילופי גדנ”עי-אוויר עם ארה”ב. שם טייל עם חבריו בבסיסים שונים והשתלם, בין היתר, בקורס טיס אזרחי, אשר בסיומו הוענק לו רשיון-טיס (פייפר).
כעבודת-גמר במוסד “נעמן” בחר בבניית מנהרת-אוויר לניסויים בגופים אווירודינמיים.
לוי ניחן בכישרון לחדור ולחקור לעומקם של דברים. כך היה במקצוע הטיס וכך היה בכל תחום שנקרה בדרכו – בעבודה, במשק ובקשירת יחסי-ידידות עם חבריו ועם משפחתו. הוריו זוכרים את השיחות אתו, שיחות שעמדו בסימן של בגרות ויושר-אישי.
לוי התגייס לצה”ל במחצית נובמבר1965 והתנדב לחיל האוויר.
לאחר שעמד בבחינות-הכניסה לקורס טיס, עבר את הטירונות, והמשיך בקורס עד שסיימו בהצלחה כעבור שנתיים.
לאחר שעשה תקופה קצרה בטייסת ה”אוראגאנים”, חזר לבית-הספר לטיסה, הפעם כמדריך – שוב לתקופה של שנתיים. ל
למרות שובבותו בתקופה שהיה חניך, נחשב לוי קשוח ובלתי-מתפשר. הוא זכה להערכות חמות ומלאות התפעלות מצד מפקדיו, למרות אופיו המרדני, וגישתו הבלתי-שגרתית לבעיות שהוצבו בפניו.
בתום תקופת ההדרכה, היה טייס ב”סופרמיסטר” ואחר-כך עבר קורס הסבה למטוס “פאנטום”- אותו אהב אהבה עזה.
למרות הצלחתו היה לוי מלא לבטים לגבי עתיד דרכו בחיים. את חתימתו על המשך השירות בחיל, התנה בקבלת שנת-חופשה בקיבוץ. בכך התבטא הקשר העמוק שלו עם ביתו ועם חבריו. בשנה זו עבד במוסך המשק, התערה בעבודה ובחברה.
כאשר עסק בתיקונן ובהרכבתן של מכונות – עשה זאת שוב בהתמסרות ובסקרנות האופיינית לו. בתקופה זו היה גם פעיל מאוד בחיי התרבות של הקיבוץ, הגה יוזמות ורעיונות מבריקים והשכיל לארגן מסיבות וחגים להנאתם המרובה של כל החברים. בשנה זו נשא לאישה את גילה חברתו, ובנה אתה בית מלא הבנה ואהבה עמוקה. בתום שנת החופשה עברו השניים לגור באחד מבסיסי חיל-האוויר להמשך שירותו.
הוא החל מתכנן את עתידו לטווח רחוק במסגרת החיל, ולכן הסכים “לרדת” בסוג המטוס – מ”פאנטום” ל”סקייהוק-” כדי לעלות בסולם הפיקוד ולהתמנות כסגן מפקד טייסת. במלחמת יום-הכיפורים השתתף לוי, כסגן מפקד טייסת, בקרבות הבלימה ברמת-הגולן ובסיני. לחימתו בקרבות אלה זיכתה אותו בציון-לשבח מאת מפקד חיל-האוויר, המתאר את דרך לחימתו ומותו: “ביום י”א בתשרי תשל”ד(7.10.1973) לאחר יום לחימה קשה וליל שימורים ארוך, בהם ניהל רס”נ לוי את לחימת הטייסת, קיבל משימה מיידית מסוכנת: לתקוף את גשרי המצרים על התעלה. למרות עייפותו המריא בראש התוקפים. הוא ביצע את משימתו תחת אש נגד-מטוסים כבדה ובלב אזור המוגן בטילי-אויב. במהלכה נפגע מטוסו מטיל והתרסק”.
לוי הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבקיבוץ “עין המפרץ”. השאיר אחריו אישה, הורים ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סרן.
הוריו, רעייתו וחברי קיבוצו הוציאו לאור חוברת לזכרו, ובה דברי חברים על דמותו ומבחר ממכתביו.

יובל כהן
סמל
יובל כהן
בן נעמי ועוזיאל
חיל הקשר והתקשוב
נפל ביום כ”ט בשבט תשל”ד (21.02.1974)
בן 29 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי עברון
נולד ביום ה’ בתשרי תש”ו(12.9.1945) בקיבוץ עברון.
הוא סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי בעברון ואחרי-כן המשיך ללמוד בבית-הספר התיכון במוסד “אשרת ;” כמו-כן למד בבית-הספר הטכני “יד נתן” בעכו.
יובל היה פעיל בתנועת הנוער “השומר הצעיר” וחברים מספרים עליו, שהצטיין בכל הקשור במחנאות.
הוא היה בעל ידי זהב, וניחן בסבלנות ובדבקות במטרה.
במחנות הנוער עמד תמיד בראש מקימי המתקנים, והיה אלוף הכפיתות והקשרים. כאשר רצה מדריכו בתנועה להקים מתקן בצורה מושלמת, שם את יובל בראש צוות המקימים.
יובל היה חובב ספורט ושיחק בנבחרות הכדורסל והכדורעף של הקיבוץ.
מתחביביו ניכר עליו שהיה איש עבודת כפיים, הוא עסק בפיסול במתכת ובעץ, על-ידי גילוף ועל-ידי הלחמה.
כמו-כן עסק בצילום ובעיזבונו יש צילומים אמנותיים רבים.
הוא היה גם חבר בלהקת הריקודים של אזור געתון.
מתמיד היה קשור מאוד למשפחתו ומשהתבגר התפתחו בינו לבין ההורים יחסי רעות נאמנה. הוא כבדם מאוד והיה תמיד בן מסור למופת.
יובל גויס לצה”ל בתחילת אוגוסט1964 ולאחר סיום הטירונות הוצב בחיל הקשר והשתלם בקורס חילי.
הוא היה חייל לדוגמא, חרוץ ומסור לתפקידו. כל ימי שירותו השתדל שלא להדאיג את הוריו ולא הרבה לספר על קשייו בצבא.
בתחילת אוקטובר1966 שוחרר יובל מהשירות הסדיר, חזר לקיבוצו, נכנס לעבוד במפעל והקים במו ידיו את מחלקת המסננים.
ברבות הימים הועמד בראש המחלקה שהקים בבית-החרושת “ברמד” להשקאה אוטומטית, ועשה הרבה לשיפור תהליך הייצור ולהשבחת המוצרים, שכן התמצא היטב בתהליכים הטכניים.
הוא היה קפדן וכל עבודה שביצע יצאה מושלמת מתחת ידיו.
לאחר השחרור נשא לאישה את אולה, מתנדבת שבאה לקיבוץ משוויץ.
לאחר נישואיו חל שינוי ניכר בהתנהגותו ויובל השתקן והרציני הפך איש חברה, עליז ומלא הומור, ואפילו למד שוויצרית והיה שר שירים בשפה זו לבתו, שנולדה לאחר נישואיו.
בטיולים שערך עם אשתו ועם חברים ברחבי אירופה, לא הסתפק באתרי התיירות המקובלים, אלא התעניין יותר באנשים, באורח חייהם ובנופים שונים. את כל אלה גם הנציח במצלמתו.
יובל היה אב ובעל מסור למשפחתו. הוא תכנן ובנה למען בתו הקטנה כלים וצעצועים שונים, לרבות לול ונדנדה. למרות שהיה אדם סגור מטבעו, הרי במחיצת בתו היה משתעשע כמו ילד, ואפילו זוחל על ארבע כדי לבדר אותה.
כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים גויס יובל לשירות ונשלח לחזית. הוא עבר את כל מוראות המלחמה ללא פגיעה, אך ביום6.2.1974 נפצע בעת מילוי תפקידו והוחש לבית החולים “רמב”ם” בחיפה. לאחר שבועיים של מאמצים, שהשקיעו הרופאים כדי להציל את חייו, נפטר יובל ביום כ”ט בשבט תשל”ד.(21.2.1974)
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ עברון. השאיר אחריו אישה ובת, אם ואח.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: “משפחתכם אבדה את יקירה, אך גם אנו אבדנו בן למשפחה גדולה ומפוארת, משפחת הלוחמים, ששכלה בנים כה רבים על-מנת לתת חיים לנשארים. משפחה זו תישא לנצח את זכרו כאחד מטובי בניה“.
משפחתו וקיבוצו של יובל הוציאו לאור חוברת לזכרו, שכלולים בה מדבריו ומדברי חברים על דמותו.

בועז רץ
סגן
בועז רץ
בן שלומית ומנס
חיל תותחנים
נפל ביום ה’ בטבת תשל”ח (15.12.1977)
בן 30 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי עין המפרץ
נולד בשוויץ ביום כ”ט בנובמבר 1947 יום הכרזת האו”ם על מדינת היהודים בארץ ישראל.
כשנה לאחר מכן הגיע בועז יחד עם הוריו ועם רחל אחותו, לעין המפרץ.
הוא נקלט בקבוצת ‘גפן’. בשנת1965 סיים את לימודיו במוסד החינוכי ‘נעמן’ ונענה להחלטת הקבוצה לצאת לשליחות תנועתית, ולשמש כמדריך בקן יהוד. בועז הצליח שם מאוד.
הפך לגורם מתסיס בקומונת המדריכים. כן היה אהוב על חניכיו. עם אחדים מהם שמר על קשר גם אחרי תקופת ההדרכה.
ביולי1966 גויס בועז לצה”ל ולאחר הטירונות עבר קורס מ”כים בנח”ל.
כשפרצה מלחמת ששת הימים סבל בועז משבר בעצם הכתף והיא הושמה בגבס.
אף על פי כן, יצא לחפש את יחידתו שנלחמה בחזית הצפון. כעבור שנה עבר קורס קצינים. וביולי1968 השתחרר משירות סדיר בצבא בדרגת סגן.
בועז חזר והשתלב בחיי הקיבוץ, תחילה עבד במטע, ולאחר מכן בענף השלחין. כן, שיחק בהתלהבות במשחק הכדורגל ובמשחק הכדורעף.
ב-25 באוגוסט1976 נשא לאישה את עירית, בת קיבוץ שמרת. שהה פרק זמן קצר בשמרת, אך חזר לעין המפרץ.
כאן נולדו בנו רונן ובתו נילי. הוא היה בן מסור וחבר להוריו, אבל גם בעל ואב למופת. המשפחה היתה בראש דאגותיו.
הוא היה מעורה במסכת חיי העבודה, החברה והתרבות שבקיבוץ, בעל חוש הומור, רגיש, מגלה הבנה לצורכי הזולת ותמיד שמח בחלקו. נוטל על עצמו תפקידים רבים ושונים: סדרן עבודה, רכז ועדת הספורט, רכז ועדת העבודה. היה גם חבר המזכירות, חבר ועדת המשק, חבר בועדת התרבות ובצוותי החגים. ואף נבחר כרכז ועדת הבנים – ואת כל התפקידים מילא במסירות ובכישרון.
הוא הצטיין בעבודה והיה בין המקצועיים והמנוסים שבענף השלחין. היה מהיר תפיסה ובעל רגש אחריות.
עם השחרור מהשירות הסדיר הוצב בועז בחיל התותחנים. ובחיל זה עבר קורס קציני תצפית וקורס פקחי אויר. תוך זמן קצר התבלט כקצין מסור, מקצועי ואחראי וכמפקד מעולה.
טוב לבו, חוש ההומור שלו וקור רוחו במצבים קשים חיבבוהו על כל פקודיו ומפקדיו.
כאיש מילואים נטל חלק בתקריות אש רבות ובקרבות שניטשו על השליטה בהר דב.
במלחמת יום הכיפורים לחם בחירוף נפש ברמת הגולן. שם התבלט במיוחד ועל כך קיבל את אות המלחמה.
בועז נטל חלק גם בקרבות ההתשה ובתקריות אש רבות שפרצו אחרי המלחמה.
בשירות המילואים האחרון שלו, בהר דב, הוצע לבועז מקום שסכנתו פחותה. אך הוא סירב ואמר: “אני חתום על ההר הזה…” וביום ה’ בטבת תשל”ח(15.12.1977) נפל על הגנת הר דב בהתקפת מחבלים.
בועז הובא למנוחת עולמים בבית העלמין שבקיבוצו. השאיר אחריו אישה, בן ובת, הורים ושתי אחיות.

הדס קדמי
סמל
הדס קדמי
בת עזה ואיציק
חיל מודיעין
נפלה ביום י”ז בכסלו תשמ”ה (11.12.1984)
בת 20 בנופלה
מקום מנוחתה בית העלמין האזרחי כפר מסריק
נולדה ביום י’ בניסן תשכ”ד(23.3.1964) בקיבוץ כפר מסריק.
הדס למדה בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון בכפר מסריק. היא הייתה חברה בתנועת “השומר הצעיר”, ובמסגרת בית-הספר פעלה בתנועה זו.
היא אהבה ספורט, ושיחקה כדור-עף בקבוצת “הפועל נעמן”. בתקופת לימודיה בבית-הספר התיכון, היא נסעה עם נבחרת הנוער בכדור-עף לתחרות באירופה.
הדס אהבה לצייר, ועבודת-הגמר שלה בכיתה י”ב הייתה בנושא הציור.
אחרי שסיימה את לימודיה בבית-הספר התיכון, היא דחתה את התגייסותה לצה”ל בשנה אחת ויצאה ללמוד מזרחנות וערבית בגבעת-חביבה.
ביולי1983 התגייסה הדס ושירתה בחיל המודיעין. היא עברה כמה קורסים, המשיכה להשתלם בערבית וסיימה קורס מש”קיות. במרס 1984 עלתה הדס לדרגת רב”ט, ובנובמבר אותה שנה עלתה לדרגת סמל.
ביום 29.11.1984 יצאה הדס מבסיסה לכיוון ביתה בכפר מסריק. בדרך, על הכרמל, נעלמו עקבותיה והיא הוכרזה כנעדרת.
ביום י”ז בכסלו תשמ”ה (11.12.1984) נמצאה גופתה ביערות הכרמל, ליד קיבוץ בית-אורן. בת20 שנים היא הייתה במותה.
שר הביטחון יצחק רבין כתב עליה למשפחתה: “סמל הדס קדמי נתנה את חייה למען מולדתה. היא נרצחה ביערות הכרמל ליד קיבוץ בית-אורן, כשהיתה בדרכה ממקום שירותה לביתה. הדס היתה חיילת למופת, אחראית, מסודרת, מסורה לעבודתה, הפגינה רמה מקצועית גבוהה, עצמאית, רגועה, ישרה ורגישה לצדק חברתי, חברותית, נחלצה לעזרת חברותיה וסייעה להן ככל יכולתה. בחורה מוכשרת ואינטליגנטית, אהובה על כל מי שהכירה“.
מפקד יחידתה כתב עליה למשפחתה: “ליווינו את הדס ביחידה, מאז גיוסה לצה”ל. לאחר שהשלימה קורס ארוך ומפרך, היא שובצה בתפקיד אחראי בצפון הארץ, ושם התגלה לראשונה הפוטנציאל הטמון בה. הדס הייתה חיילת למופת, גילתה אחריות מקצועית גבוהה ביותר, ויכולת להתמודד בהצלחה רבה במטלות הרבות שהוטלו עליה. מסירותה, מיומנותה ורגישותה לסובב אותה הפכוה בתוך זמן קצר לדמות מרכזית בין חיילי הבסיס. מעולם לא התלוננה, ותמיד ידעה לקבל על עצמה משימות חדשות, בכובד-ראש ובאחריות בלתי מתפשרת היא בלטה בשאיפתה לצדק חברתי. תרומתה של הדס הייתה מעבר למקובל על-ידי דומים בדרגתה בחיל, ובכך סייעה רבות להצלחת היחידה והחיל“.
הדס הובאה למנוחות בקיבוצה בכפר מסריק. היא השאירה אחריה הורים, שתי אחיות ואח.
המשפחה והקיבוץ הוציאו לאור חוברת לזכרה.

ניר בר
סמל
ניר בר
בן מאירה ויצחק
חטיבת הצנחנים
נפל ביום ה’ בסיון תשמ”ו (12.06.1986)
בן 20 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי מעגן מיכאל
נולד ביום ט”ו בטבת תשכ”ו(7.1.1966) בקיבוץ עברון.
ניר היה ילד יפה בצורה יוצאת דופן, אך עם זאת ביישן ומופנם.
הוא למד בבית-הספר היסודי שבקיבוץ עברון. את לימודיו התיכוניים עשה בקיבוץ מעגן מיכאל, שאליו עברה אמו. בסיומה של כיתה י”א הפסיק ניר את לימודיו והחל לעבוד במדגה, עבודה שגרמה לו סיפוק והנאה.
את מיטב יכולתו הפגין ניר בתחום הספורט. בהיותו צעיר מאוד שיחק כדורעף בליגה הלאומית עם קבוצתו מקיבוץ עברון. לאחר שעבר למעגן מיכאל, השתנו גם ענפי הספורט שעסק בהם. ניר היה פעיל בקרטה ובשיט ואף הצטיין בהם. הוא נמנה עם קבוצת חותרים בסירה וזכה במקום הראשון בתחרויות הארציות שערכה ‘הפועל’ לגילאי 5. פ
בפברואר 1982 סיים ניר קורס מפקדי סירות מטעם המרכז הימי בקיסריה והוסמך לשמש כמפקד סירה.
ניר התגייס לצבא בנובמבר1984 עבר את אימוני הטירונות וביקש להתנדב לצנחנים.
הוא השתלם בקורס חובשים קרביים ובקורס מ”כים, למרות המגבלה הרפואית בקרסולו.
ביום ה’ בסיוון תשמ”ה(12.6.1986) נהרג ניר בעת מילוי תפקידו, כאשר בעת סיור בלבנון התהפך הנגמ”ש שהוא פיקד עליו. ההתהפכות אירעה בציר החוף, סמוך לראס ביידה.
ניר הובא לקבורה בבית-העלמין בקיבוץ מעגן מיכאל, והוא בן עשרים. השאיר אחריו הורים ושלוש אחיות – איריס, חן ומור.
“כשבא לבקר בחופשותיו, הואר הבית מקסמו של בני,” סיפר אביו לאחר מותו.
מפקד יחידתו כתב במכתב התנחומים למשפחה: “ניר ז”ל שירת בחטיבת הצנחנים יותר משנה וחצי. בתקופה זו הוא בלט כאדם וכחבר, כחייל לוחם. הוא תמיד נמנה עם הראשונים והמובילים. בתקופת האימון הארוכה והפעילות המבצעית, שאת רובה ביצע בלבנון, גילינו חייל מיומן ומקצועי, אך לא פחות מכך אדם וחבר לדוגמה. עם סיום קורס מ”כים היה ברור לנו, מפקדיו, שמקומו כמפקד בפלוגה מבצעית, והוא הוצב בפלוגה בוגרת של הגדוד… ניר פעל רבות ליציאתו לקורס צנחנים, ופועלו זה מדגיש היטב את אופיו ואישיותו. את השירות הוא ראה כיעוד וכשליחות, ולא כנטל“.

גדי בר דוד
רב סרן
גד בר דוד
בן שרה ואליהו
חיל שריון
נפטר לאחר השירות ו’ בחשון תשמ”ח (29.10.1987)
בן ½47 בפטירתו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי כפר מסריק
נפטר ב 1987 עקב פציעה קשה במלחמת יום הכיפורים.
שנות הילדות והנעורים עברו עליו בקיבוץ. הוא היה ילד רגיש, ערני, כשרוני ומעורב בחיי החברה.
בגמר בית הספר התגייס לחיל השריון ועבר את כל מסלול החיל, כולל קורס קצינים. עם שובו לאחר השחרור מצה”ל לכפר מסריק, היה גדי לאחד הצעירים הבולטים במקום.
בצד עבודה אחראית ומסורה בענף הדיג, נשא גדי בתפקידים חברתיים וציבוריים רבים. בשנת 1966 נשא לאשה את אורנה ואימץ כבת את איריס. נולדו הבנות אלה ורוית.
גדי ראה את עתידו כחבר קיבוץ, יצא ללימודים בפקולטה לחקלאות ברחובות על מנת לרכוש ידע והשכלה בתחומי החקלאות וכלכלת המשק. עם שובו למשק אחרי הלימודים נרתם ביתר שאת לפעילות המשקית חברתית. במלחמת יום הכיפורים נפצע קשה בקרב הבלימה בחזית הסורית. מספר חודשים לאחר מכן יצא עם משפחתו לשליחות חקלאית בלוסוטו שבדרום אפריקה.
במהלך שנות שהותו שם, השלים גדי את לימודיו לתואר שני ועבר סדרת טיפולים לתיקון נזקי הפציעה.
גדי והמשפחה חזרו ארצה בשנת 1977 ועברו להתגורר בקריות ולאחר מכן בחיפה. גדי עבד ככלכלן ב”אלסינט” ואח”כ כיועץ כלכלי בסוכנות להשקעות בהתיישבות.
בינואר 1984 התמוטט לפתע, שותק בחצי גופו ואיבד את כושר הדיבור.
הוא נאבק בגבורה במגבלות הקשות של מצבו החדש והצליח להשתקם חלקית וליצור קשר חם וטוב עם הסובבים אותו. ב 1996 התגלה אצל גדי גידול ממאיר. הוא מת אחרי סבל רב ומאבק נואש לחייו ביום 29.10.1987. יהי זכרו ברוך.
“גדי היית לי כאב אוהב, לא יכולתי לאחל לעצמי אבא טוב ממך. מתגעגעת אליך“.
ביתך איריס, איריס שמעון 12 מאי 2024.
“הכרתיו בשנות חיו האחרונות, אדם ערכי, בעל חוש הומור מיוחד, אהב את לוח השחמט, יהי זכרו ברוך“. אלי 12 מאי 2024.

תומר קעאי
רב טוראי
תומר קעאי ארצי
בן רחל ועזרא
חיל הנדסה
נפל ביום ל’ באב תשנ”ד (07.08.1994)
בן 20 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי קריית שאול
נולד ביום ט’ בחשוון תשל”ה (25.10.1974) בתל אביב. בן הזקונים למשפחה בת ארבעה ילדים. תומר למד בבית- הספר היסודי “גיבורי ישראל” ביד אליהו, בחטיבת הביניים עירוני ט’ ובבית-הספר התיכון בקיבוץ כפר מסריק “מוסד נעמן”, השייך לקיבוצי הגליל המערבי.
כבר בנעוריו גילה אהבתו לאמנות וביטא זאת בציור. אהב מאוד טבע ונופים והרבה לצאת לטיולים ברחבי הארץ.
תומר היה חניך תנועת הנוער “השומר הצעיר”, בילדותו כחניך ובנעוריו כמדריך. בפעילות זו מצא ביטוי למזגו הפעיל והנמרץ והיה עסוק תמיד בארגון טיולים ומסעות ובפעולות חברה ותרבות. נער תמיר, חייכן, עם צחוק מתגלגל וסוחף. אהב מאוד ספורט ובלט במשחקי כדורסל. עליז ושובב, מוקף בחבורה של ידידים ואוהבים. שפע אהבה וחום, יכולת ורצון לעזור ולתמוך. תכונות אלו, והשפעת תנועת הנוער, הביאו את תומר לבחור בהמשך לימודיו ודרכו החינוכית בקיבוץ כפר מסריק, שם סיים את בית-הספר התיכון. ואכן, המסגרת החדשה התאימה לו. הוא השתלב בקבוצת בני גילו במוסד החינוכי בו למד, לקח על עצמו להדריך בני משק צעירים, והיה אהוב על חברי הקיבוץ.
לפני גיוסו לצה”ל התנדב תומר לשנת שירות שלישית ויצא להדרכה בתנועת “השומר הצעיר” בנווה אליעזר בחדרה. לדברי מדריכים וחניכים, היה תומר בחור דומיננטי ומרכזי, פעיל בין המדריכים האחרים ודמות מובילה לחניכים.
בשלהי חודש נובמבר1993 , גויס תומר לשירות חובה בצה”ל ולבקשתו הוצב לחיל ההנדסה. סיים בהצלחה את מסלול הטירונות הארוך והמפרך ונשלח לשרת בגדוד הנדסה. הוא הוסמך לתפקיד פלס, קיבל דרגת רב”ט ובהמשך הועבר לפלוגת הסיור. תומר הוערך כחייל מצוין, הן מבחינת יכולתו ותפקודו והן מבחינת אופיו ואישיותו ולכן נשלח לשרת בפלוגת הסיור. הוא שאף להתקדם בתפקידו ולצאת לקורס מפקדים.
ביום ל’ באב תשנ”ד (7.8.1994), נפל תומר בעת מילוי תפקידו. תומר הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקרית שאול. הותיר אחריו הורים, שני אחים – ארז ודרור ואחות – שולמית. בן עשרים היה תומר בנופלו.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה, כתב מפקד היחידה: “תומר ז”ל, היה מטובי לוחמיו של גדוד ‘כסופי המחץ’. בתקופה האחרונה לשירותו, השתייך למחלקה האיכותית והמובחרת, שאליה כל חייל בגדוד שואף להגיע. תומר התבלט במקצועיות גבוהה, ביוזמות שגילה ובהפגנת רגישות, הבנה והתחשבות בחבריו ליחידה“.

איציק צמח
רב טוראי
איציק (צוקי) צמח
בן מרים ויוסף
נח”ל
נפל ביום ה’ באדר תשנ”ד (15.02.1994)
בן 19 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין געתון (חלקה צבאית)
נולד בערב ראש השנה, א’ בתשרי תשל”ה (17.9.1974), בקיבוץ געתון. אח צעיר למירב ועידית. איציק נולד במשקל 4,700 גרם, עובדה שהפכה עם השנים למקור גאווה עבורו. הוא דאג להחזיק בתואר “התינוק הכבד ביותר בגעתון”. כבר בגן ניכר בלבו הרחב וברצונו לתת לאחרים. ביום הולדתו הרביעי בירך את עצמו: “אני רוצה לברך אותי לתת לילדים ממתקים”.
איציק למד בבית-הספר היסודי בקיבוץ. כבר בילדותו בלט בכשרונו לספורט ובעיקר למשחקי כדור, ובכיתה ו’ הצטרף לקבוצת “הפועל נהריה” לילדים. עיסוקו בספורט לא הפריע לו להשקיע ולהתעניין בתחומים נוספים, וכך מצא עצמו מחזיק בתואר הכבוד “אחראי משק החי”. שעות על גבי שעות היה מטפל באפרוחים, מאכיל גדיים ורודף אחרי ברווזים.
בתום לימודיו בכיתה ו’ עבר עם קבוצתו מהקיבוץ ללמוד ב”מוסד החינוכי אשרת”.
איציק הפך מילד לנער, ובכיתה ח’ זכה בתואר “החתיך של השכבה הצעירה”. תואר שהתקבל אצלו בביישנות מסוימת, מהולה בגאווה רבה.
שיאים נוספים בהם החזיק היו: אלוף השכבה בהורדת ידיים ובעל כושר האכילה האדיר ביותר. בכיתה ט’ הכיר את לי, ונרקמה ביניהם אהבה גדולה שנמשכה ארבע שנים. אבל בית-ספר זה לא רק אהבות, צריך גם ללמוד.
איציק לא הבין מעולם, מדוע יש לשבת בכיתה, בזמן שאפשר לטייל עם החבר’ה לגן הבהאי, או לשחק כדורסל. מורתו עדה כתבה: “צליל השם איציק מעלה לפני דמותו של אילן צעיר, חסון ומלא לשד. ראיתי את איציק גדל והולך במהירות אל רום השמים, כאותו אילן צעיר. כולו נחפז להתפשט בעוצמה ובלהיטות, נושם נשימות גדולות בחשק, כדי להספיק. …כשאיציק החליט ללמוד ולעמוד בהתחייבויותיו כתלמיד, עשה זאת בעקשות. בחושו הבריא למציאות הממשית עמד בשתי רגליו על הקרקע. חזק למדי היה חוש ההסתכלות שלו, כל מה שעבר, כל מה שהתנסה בו, נעשה גורם בנוף חייו”.
כדברי מורתו, במחצית השנייה של כיתה י’ חל שיפור משמעותי ביחסו של איציק ללימודים ובהישגיו וכשנתבקש, שנה לאחר מכן, להגיש עבודת גמר, בחר באופן טבעי להתמקד בתחום שאהב, גידול הבננות. הוא החליט לבדוק את נושא ההשקיה בבננות ועמל על כך ימים רבים, ברצינות יתירה, שלא נראתה אצלו לפני כן. ועמלו אכן הניב פרי. איציק בדק את השפעת ציפוף הטפטפות בהשקיה במי קולחין, על מדדי גדילה ויבול בבננות, והשיטה שמצא משמשת היום את מגדלי הבננות. על עבודה זו זכה בהערכה רבה. בודק העבודה, ד”ר ע. להב ממרכז וולקני, כתב: “העבודה כתובה בגישה אישית ובלשון יפה ונקייה. ללא ספק יכול היה איציק להיות חוקר מבריק בעתיד”.
איציק מצא זמן לפעילות חברתית בבית-הספר, היה חבר בוועדת התרבות ובוועדה צופית ושימש כאיש התאורה המסור. בכיתה י”ב יצא עם בני קבוצתו למחנות המוות בפולין. כשחזר, אמר: “חובה על כל יהודי לנסות להבין”. איציק לא היה טיפוס של מנהיג, אך בהחלט היה כריזמטי ודומיננטי. ידע לצחוק, לעשות חיים ולקחת הכל בקלות. הסתדר עם כולם, תמיד נתן מלה טובה וחיוך אופייני, גם לאותם שנמצאו בשולי החברה.
בשלהי מרץ 1993, גויס איציק לשירות חובה בצה”ל.
הוא עבר בהצלחה את המבחנים והגיבוש לפלס”ר הנח”ל ויצא לטירונות קרבית.
איציק עשה הכל כדי להקל את השירות עליו ועל הסובבים אותו. תמיד דאג שיהיו לו ספרים מכל תחום, בירר וחקר מה יהיה השלב הבא במסלול, ולפני כל מסע ערך רשימות מדוקדקות כדי לא לפקשש אף פרט. על אף השירות הקשה, מעולם לא התלונן. להיפך, סיפר על כך בבדיחות הדעת. איציק עבר קורס נהגי נגמ”שים ויצא להמשך מסלולו הקרבי בבסיס הנח”ל הסמוך לערד. הוא אהב את הצבא ואת רעיו לנשק. חבריו לצוות סיפרו כי היה חבר אמיתי, שתמיד עזר ותמך, חייך וצחק.
ביום ה’ באדר תשנ”ד (15.2.1994), נפל איציק בעת מילוי תפקידו, בתאונת דרכים שאירעה במהלך תרגיל אימונים. בן תשע עשרה היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בקיבוץ געתון. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות.
במכתב ניחומים למשפחה כתב מפקדו: “איציק הפגין מסירות רבה מאוד לחבריו ושימש להם עמוד התווך. הוא היה הכוח המניע והמעודד. איציק היה מהחיילים הבולטים בצוות ברמת ההישגים, במשמעת ובאחריות. כל משימה שהוטלה עליו בוצעה בצורה הטובה ביותר”.
בני משפחתו הקימו לזכרו גן הנצחה ופינת זיכרון בקיבוץ געתון, בו נולד וגדל.
בני קבוצתו, “סנונית”, הוציאו חוברת לזכרו של איציק ובה כתבו: “בלכתך, נתלשו שתי כנפיה / של הסנונית מגעתון. / והסנונית הזאת, שהיתה חלק ממך ואתה / היית חלק כל כך חשוב ממנה,/ לא תוכל לעוף עוד לעולם…”.

אלדד בר אילן
סמל
אלדד בר אילן
בן רות ומשה
נח”ל
נפל ביום ה’ בכסלו תשנ”ז (16.11.1996)
בן 20 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין געתון (חלקה צבאית)
נולד בקיבוץ געתון, ביום ב’ בניסן תשל”ו(1.4.1976) . אלדד היה השני משלושת ילדי משפחת בר אילן, אח לדגנית וליובל. את לימודיו החל בבית-הספר היסודי בגעתון והמשיך במוסד החינוכי “אשרת” בקיבוץ עברון. יחד עם בני כיתתו נסע לפולין בכיתה י”ב.
אלדד התגייס לצה”ל בסוף מרץ1995, למסלול בני משקים של הנח”ל. לאחר חודשי הטירונות הצטרף אלדד לשורות פלוגת ההנדסה של חטיבת הנח”ל, בה התקדם ברציפות במסלול המקצועי והפיקודי, ושירת בתפקידי מ”כ ומש”ק פלסים. הוא התקבל לקורס קצינים והחל במסלול ההשלמה בבית-הספר להנדסה צבאית לקראת הקורס, אותו אמור היה להתחיל בשבוע בו נפל.
אלדד היה מיועד לחזור ליחידתו כמפקד צוות לאחר סיום הקורס.
סמל אלדד נפל בעת שירותו, בתאונת דרכים שאירעה בכביש עכו צפת, ליד מושב שזור, ביום ה’ בכסלו תשנ”ז (16.11.1996).
בתאונה נהרגה גם תיירת מקיבוץ געתון. הוא היה בדרכו הביתה בחזרה ממסיבת צוות, מסיבת פרידה לחיילים העולים ללבנון, מ”צוות אייזן”, שכמה מהם נפלו באסון המסוקים, חודש מאוחר יותר. בן עשרים היה בנופלו.
הוא הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוצו, געתון. הותיר אחריו הורים, אחות ואח.
הרמטכ”ל אמנון ליפקין שחק, כתב במכתבו למשפחה: “אלדד, זכרונו לברכה, שירת כלוחם בפלוגת ההנדסה של חטיבת הנח”ל, והשתתף בשבוע האחרון לחייו בהשלמת תכנים בבית-הספר להנדסה צבאית, לקראת יציאתו לקורס קצינים. אלדד תואר על ידי מפקדיו כחייל ממושמע ומסור, שהפגין מוטיבציה גבוהה לשירות הצבאי, ותוכנן כי ימשיך במסלול הפיקודי. אלדד היווה דוגמה אישית לסובבים אותו, והיה אהוד ומקובל בקרב מפקדיו וחבריו כאחד.”
כתב מפקד היחידה: “אלדד שירת כלוחם בפלוגת ההנדסה של חטיבת הנח”ל והצטיין במילוי תפקידו. לאור הצטיינותו, יצא אלדד לקורס קציני הנדסה, אך נקטף בטרם הספיק להגשים חלום זה. כלוחם ותיק וחבר אמיתי, ידע תמיד להטות שכם ולסייע לחבריו הלוחמים גם בתקופות קשות. חיוכו של אלדד וקור רוחו יחסרו מאוד לחבריו בפלוגה ולי, כמפקדו, באופן אישי. פלוגת ההנדסה של חטיבת הנח”ל מרכינה ראשה על אובדן אחד מטובי הלוחמים שלה“.
משפחתו הנציחה את זכרו בהקמת גן בקיבוץ געתון ובתרומת ספרייה תורנית לבית הכנסת “חלמיש” לעולי לוב בהרצליה.

תמיר מסד
רב סרן
תמיר מסד
בן יהודית וגיורא
חיל רגלים
נפל ביום כ”א בחשון תשס”ג (27.10.2002)
בן 41 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי כפר מסריק
בן בכור ליהודית וגיורא. נולד ביום כ”א באב תשכ”א(3.8.1961) , אח לעמית ולגלי. תמיר נולד וגדל בקיבוץ כפר מסריק, דור שלישי למייסדי הקיבוץ.
הוא התחנך בחברת הילדים בקיבוץ ובמוסד החינוכי האזורי ‘נעמן’. חבריו מהקיבוץ זוכרים אותו כילד טוב ויפה תואר, שהקרין רוגע ושלווה, וכצעיר ברוך כישרונות, שלא הרבה אומר ודברים. תמיר היה תלמיד מצטיין ורציני, עסק בספורט ושיחק בקבוצת הכדורעף של מטה אשר והדריך במסירות בתנועת ‘השומר הצעיר’. כבר בנעוריו בלט תמיר באמונתו החזקה בערכים עליהם התחנך וברצונו העז לתרום למדינה ולחברה שבה גדל וחי.
באוקטובר 1979 התגייס תמיר לצה”ל, לסיירת גולני, עבר את מסלול האימון היחידתי, סיים קורס קצינים וחזר לסיירת לפקד על צוות צעיר, איתו יצא למלחמת שלום הגליל ולקרב על הבופור, שם נהרגו שישה מחבריו לסיירת.
למחרת הכיבוש פגש תמיר בפסגת הבופור את ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, ואת שר הביטחון דאז, אריאל שרון, שהגיעו לביקור. התמונות שצולמו במפגש זה והתפרסמו בתקשורת, הפכו לאחד מסמליה של מלחמת לבנון הראשונה.
תמיר, בצניעותו, הותיר רושם רב על מפקדיו וחבריו לשירות. גיל, חברו ליחידה מתאר אותו כבחור מרשים ויסודי: “לתמיר היה ראש גדול על הכתפיים, היה אחד שאפשר לסמוך עליו. אני לא זוכר שנכנס לעימותים. היה לו מזג נוח, שקט, ענייני ומתון. הוא בא לצבא לעשות את המוטל עליו ולכן הייתה לגביו תמימות דעים שהוא צריך לצאת לקורס קצינים“.
החיילים עליהם פיקד תמיר סיפרו כי התרשמו מטוב ליבו, מחיוכו, מאופיו הנעים ומהסמכותיות שהקרין. הוא תואר כאדם משכמו ומעלה וכמפקד מעולה ואמין, ישר, איכפתניק, שתמיד צעד בראש ודאג לשלום חייליו, תמך בהם, עודד אותם והשתדל לדאוג לכל מחסורם.
בהמשך שירותו מילא תמיר תפקיד של סגן מפקד סיירת גולני, בפיקודו של משה קפלינסקי (בעבר סגן הרמטכ”ל). בתפקידו זה היה תמיר אחראי גם על מתקן האימונים של הסיירת.
בשנת1984 השתחרר תמיר מצה”ל, חזר לקיבוצו והצטרף לצוות עובדי המטע.
בשנת 1986 נשא לאישה את חברתו אורלי בן-דיין, אותה הכיר במהלך שירותו הצבאי.
לאחר-מכן יצא ללימודי הנדסת חשמל בטכניון ובסיומם הצטרף לצוות עובדי ‘סילמה’ (חברת בת של ‘סילורה’) בכפר מסריק.
עד שנת 1995 חיו תמיר ואורלי בכפר מסריק, שם נולדו בניהם רועי וגיא. תמיר היה פעיל ומעורב בחיי הקיבוץ, ומילא תפקידים חברתיים שונים.
בשנת1995 בחרו תמיר ורעייתו אורלי לעבור למושב בן שמן, שם בנו את ביתם.
תמיר המשיך לעבוד במקצועו כמהנדס חשמל, תחילה בחברת ‘מוטורולה’ ולאחר מכן עבד כמהנדס הפיתוח של חברת ‘אינטרקיור’, שפיתחה מכשיר רפואי להורדת לחץ דם.
בנובמבר 1998 נולד בנם השלישי של תמיר ואורלי – דן.
גם בבן שמן היה תמיר מעורב בחיי הקהילה: השתתף בפעילויות חינוכיות וחברתיות, ונמנה עם יוזמי הקמת מגרש ספורט לילדי המושב.
בכל השנים שחלפו מאז השתחרר מהצבא הסדיר בשנת (1984) שירת תמיר במילואים בסיירת של חטיבת החי”ר כרמלי, אותה החטיבה שבה שירת במילואים גם אביו גיורא.
החל בשנת 1997 הוא שירת בתפקיד מפקד הסיירת והועלה לדרגת רס”ן.
בשנת 2001 סיים את תפקידו כמפקד הסיירת, והמשיך ללוות את היחידה במסגרת תפקידו במפקדת החטיבה. בתפקידו זה גם יצא לשירות מילואים באוקטובר 2002, שבו נתבקש לארגן חיילים מיחידות שונות לשמירה ביישובי הגדה ובקו התפר.
במסגרת תפקיד זה הגיע תמיר ביום ראשון, כ”א בחשוון תשס”ג (27.10.2002) , לתחנת הדלק באריאל, מקום מפגש של חיילים רבים לקראת יציאתם לתפקיד – משם היה אמור לחלק את חייליו למשימות ביטחון ביישובי הגדה.
לפתע הגיע למקום מחבל מתאבד. תמיר וחיילים נוספים נאבקו איתו ואז התפוצץ המטען שנשא המחבל על גופו.
בקרב זה נהרגו רס”ן תמיר מסד, רס”ל עמיהוד חסיד וסגן מתן זגרון, זכרם לברכה.
על פועלם באירוע זה זכו תמיר, עמיהוד ומתן לתעודת הערכה מאלוף פיקוד המרכז.
בן ארבעים ואחת היה תמיר בנופלו. תמיר הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקיבוץ כפר מסריק, שבו נולד וגדל.
הניח אחריו אישה – אורלי, שלושה ילדים – רועי, גיא ודן, הורים – יהודית וגיורא, אח – עמית ואחות – גלי מסד-בלומברג.
ביום השנה לנפילתו הוציאה המשפחה לאור ספר זיכרון להנצחתו.
בני המשפחה וחבריו של תמיר פועלים גם בדרכים נוספות להנציח את זיכרו: בהקמת מרכז פעילויות וספורט במושב בן שמן וכן באירוע של ריצת ניווט עממית ותחרותית המתקיימת כל שנה בחודשי האביב.
לזכרו של תמיר הוקם אתר אינטרנט שכתובתו: WWW.TAMIRMASAD.CO.IL

שאול להב
סמל ראשון
שאול להב
בן יהודית ודוד
נח”ל
נפל ביום כ”ג בחשון תשס”ד (18.11.2003)
בן 20 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי שומרת
נולד ביום ז’ באב תשמ”ג(16.7.1983) בקיבוץ שמרת.
בעת שנולד היה אביו בשירות מילואים בלבנון והגיע לבית-החולים רק למחרת לידתו.
הוריו עלו ארצה מניו יורק. אמו יהודית עלתה במסגרת תנועת הנוער ‘השומר הצעיר’ בשנת 1972 ואביו עלה ארצה שנה אחר-כך.
יהודית הצטרפה לקיבוץ שמרת במסגרת גרעין נח”ל ולאחר נישואיהם בנו דוד ויהודית את ביתם בקיבוץ שמרת, שם גדל שאול והתחנך.
הוא למד בבית-הספר היסודי ‘לוחמי הגטאות’ ומגיל צעיר היה פעיל בתנועת הנוער ‘השומר הצעיר’.
בשנת1985 נולד אחיו לירון וארבע שנים לאחר-מכן הצטרפה למשפחה האחות נטע.
אמו מספרת כי כשהיה שאול בן שש, שמעה יום אחד צעקות מחדר המגורים. היא הגיעה בריצה ומצאה אותו שוכב על השטיח ונטע, שהיתה בת פחות משנה, שוכבת עליו ומושכת בשערותיו. כששאלה אמו מדוע אינו מזיז אותה, ענה “אני פוחד להכאיב לה”. כבר מגיל צעיר ולמרות חוסנו הרב, שאול לא השתמש בכוח ולא הרע לאחרים.
שאול עשה את לימודיו בחטיבת-הביניים ובתיכון ב’בית חינוך אופק’ שבקיבוץ עברון, ובמסגרת המגמה הטכנולוגית למד פעמיים בשבוע בבית הספר ‘סולם צור’ בקבוץ גשר הזיו. בתקופת לימודיו עבד בענף הנוי בקיבוץ. שאול היה ספורטאי מוכשר וחבר בנבחרת בית-הספר בכדורעף ובנבחרת המקומית בבייסבול.
בנובמבר2001 התגייס שאול לשירות בנח”ל. מספר מפקד גדוד ‘בזלת’: “שאול התגייס כלוחם לפלוגת ‘בני-משקים לפיקוד’ של גדוד ‘בזלת’ בחטיבת הנח”ל. במהלך שירותו התגלה כלוחם שניחן ביכולת מנהיגות ויצא בהמלצת מפקדיו לקורס מפקדי כיתות בבית- הספר למקצועות חיל-הרגלים. בשובו לגדוד שובץ לפלוגת החוד ונמצא מתאים לשמש כמפקד בפלוגה… ‘ולו היה בן ושמו שאול בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו משכמו ומעלה גבוה מכל העם’ (שמואל א’, ט’, 2).”
שאול היה גבוה, חייכן, טוב לב ומלא שמחת חיים, אהוד מאוד על חבריו לפלוגה וחיוכו התמידי נסך על הסובבים אותו תחושת רוגע ובטחון.
שאול נפל בפעילות מבצעית בהיותו מפקד מחסום שהוצב בכניסה לירושלים על-מנת להגן על אזרחים מפני מפגעים, ביום שלישי כ”ג בחשוון תשס”ד(18.11.2003) דקות ספורות לפני סיום המשמרת, עורר את חשדו אדם שהתקרב אל המחסום. שאול התקדם לעברו ובכך מנע מן המחבל לפגוע בלוחמים נוספים שעמדו במחסום. הוא נטמן בחלקה הצבאית בבית העלמין בקיבוץ שמרת והוא בן עשרים. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח.

שליו ניסן
רב סרן
ניסן שלו
בן רחל ועמוס
חיל אוויר
נפל ביום י”ח באב תשס”ו (12.08.2006)
בן 36 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי עברון
נולד ביום ח’ בניסן תש”ל (14.4.1970) בקיבוץ עברון. אח לשגיא, יותם, חמוטל ואסנת. ילדותו עברה עליו בקיבוץ, בחינוך המשותף. הייתה זו ילדות שלווה, מרופדת, מלאת אהבה של הורים, סבים ומשפחה רחבה, ילדות שיש בה איזון נכון בין קרבה לטבע, לחקלאות ולאידיאלים הקיבוציים לבין זיקה לעולם תעשייתי-טכנולוגי שהלך והתפתח בקיבוץ בזכות “ברמד” – מפעל למכשירי אוטומציה להשקיה.
בית-תינוקות, פעוטון, גן “יעל” וכיתת “רעים” בבית-הספר היסודי שבקיבוץ היו התחנות שבחייו של ניסן, כאשר ארבעה-עשר בני ובנות “רעים” כשמם כן הם: כמו אחים, אז וגם היום – ידידות מופלאה, נדירה, שצמחה בלינה המשותפת, שמרה על רעננותה וכוחה, גם כשכל אחד הלך לדרכו.
כבר בילדותו אפשר היה להבחין ברמזים שיתפתחו מאוחר יותר לקווי אופי ייחודיים כל כך: התבטאות בהירה ותמציתית, מקוריות, עצמאות וידיעה כמעט מוחלטת לאן הוא חותר.
ניסן המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון “אופק” שבקיבוץ עברון, כשעלתה קבוצת “רעים” למוסד היא הפכה לקבוצת “שקד”: קבוצה של שלושים ושישה תלמידים ותלמידות, שהם כל השכבה. כאן התחדדו ובאו לידי ביטוי היכולות הרבות והאחריות שניסן היה מוכן לקחת על עצמו בכל תחום. הוא היה ספורטאי טוב, תלמיד מבריק, חבר נאמן, נער שנון ומשעשע. ניסן שיחק בקבוצת הכדורעף של “אשרת” שזכתה באליפות בתי-הספר. בתקופה זו גם החל לעבוד בענף האבוקדו, ענף שישמור לו אמונים שנים רבות לאחר מכן.
בסיום כיתה י”ב בחר ניסן ללכת לשנת שירות בתנועתו – “השומר הצעיר”. הוא הדריך בקן “שפרינצק” שבחיפה וחווה שנה פורייה ומלאת התנסויות ורשמים. לדבריו, הדגש בהדרכת החניכים הושם על הקניית ערכים אנושיים ותנועתיים. בתנועה נפגש לראשונה עם ציבור בעל דעות ימניות וכדרכו, ניסה ליצור עמם דיאלוג.
בשנת 1988, לקראת הבחירות, נשאל ניסן על ידי מערכת העלון של הקיבוץ אודות דעותיו הפוליטיות, וכך השיב: “ההצבעה בבחירות לכנסת חשובה לי ככלי למימוש דעותיי הפוליטיות. תוצאות הבחירות חשובות לי כקובעות את עתיד המדינה בשנים הקרובות. חשוב לי להשפיע ולהשתתף בבחירות”.
בראשית פברואר 1989 התגייס ניסן לצה”ל. הוא עבר בהצלחה את המבדקים לקורס טיס, ומאז ועד יומו האחרון שירת בחיל האוויר – אם בסדיר, במשך שבע שנים, ואם במילואים. כל חופשה מהצבא נוצלה על ידו כדי לחזור לעבוד במטע האבוקדו שכן מכאן שאב את כוחו – מהטבע, מהחקלאות ומהשורשיות.
בשנת 1996 השתחרר ניסן מהצבא לאחר שבע שנות שירות. בריאיון לעלון הקיבוץ סיפר: “טיסה היא דבר מאוד מספק. אין קטעים רבים במהלך טיסה צבאית שבהם אתה אומר לעצמך ‘איזה כיף’. הסיבה לכך היא שטיסה מהסוג שבו אנו מתאמנים היא עמוסה ולחוצה וצורכת את כל יכולת הריכוז לצורך ביצוע המשימות בצורה טובה ובטוחה. הרגשת הסיפוק מגיעה לאחר הטיסה, כשמשחזרים את הטיסה בראש”. על השאלה “מה גילית על עצמך בתקופת הצבא?” ענה: “לא גיליתי שום דבר שהיה חדש בשבילי באופן מוחלט. למדתי להכיר את היכולות שלי, לקבל החלטות ולתפקד במצבי לחץ, להפעיל ולפעול בצוות עם אנשים, להתמיד בביצוע משימות. הדבר החשוב ביותר שהוכח כנכון הוא, שלטווח הארוך קיים יחס ישיר בין השקעה לתוצאות ובהשקעה רבה ניתן להשיג כמעט כל יעד”.
כמתחייב בקיבוץ לפני יציאה ללימודים, ריכז ניסן את חדר-האוכל במשך כחצי שנה; את המעבר מטיס לחדר-האוכל עשה בקלות ובגמישות.
באוקטובר 1997 חזר ניסן מטיול ממושך במזרח הרחוק. הוא השתלב בעבודה במטעים והתעתד לצאת ללימודים. בינואר 1999 התקבל לחברות בעברון; שנתיים מאוחר יותר הודיע על עזיבתו, אך למרות זאת נותר קשור לקיבוץ בכל נימי נפשו ושמר על קשר עם המשפחה והחברים.
בסתיו 1999 החל ניסן את לימודי התואר הראשון באוניברסיטת תל-אביב במגמה להנדסה וניהול. בשנת 2001 סיים את לימודי התואר וקיבל תעודת מהנדס תעשייה וניהול. במהלך אותה שנה התקבל לעבודה ביחידה האווירית של משטרת ישראל, שם שירת עד נפילתו בלבנון במסגרת שירות מילואים.
ניסן היה איש צנוע שלא חיפש תהילה להצלחותיו ולהישגיו בצבא, בלימודים ובעבודה. איש נעים הליכות וחבר נאמן, כפי שמעידים חבריו. מעטים ידעו שעבד כטייס של המשטרה וכי היה שותף למבצעים משטרתיים בעלי חשיבות רבה. לאחר מותו התגלה גם תחביבו, רכיבה בקבוצת אופנוענים – קבוצה מגובשת שביטאה את כאבה על נפילתו בבלוגים באינטרנט.
ניסן נפל במלחמת לבנון השנייה ביום י”ח באב תשס”ו (12.8.2006) בעת התרסקות מסוק ה”יסעור” שהטיס. לאחר הנחתת כוח גדול של לוחמים בעומק דרום-לבנון, כשלושים שניות לאחר שהמריא מחדש, נפגע המסוק מטיל שירה החיזבאללה וחמשת אנשי הצוות נהרגו. עם ניסן נפלו רב-סרן סמי בן-נעים, סרן דניאל גומז, רב-סמל מתקדם רון משיח ורב-סמל ראשון קרן טנדלר.
ניסן, בן שלושים ושש בנופלו, הובא למנוחות בבית-העלמין שבקיבוצו, עברון. הותיר אחריו הורים, שני אחים ושתי אחיות. בטקס הלוויה שרו בני משפחתו את שירה של לאה שבת “תמיד יחכו לך”: “… כל מטוס שטס בשמים / כל כוכב מאיר בעיניים / מזכיר לי אותך / נחליאלי לפני הגשם / צרצרים בשעות הערב / תמיד יחכו לך…”.
על קברו ספד לו אביו: “ניסני שלנו, יקר שלנו, חלק מלבנו, ילד של אהבה ויופי וכל מה שאלוהים יכול לתת לאדם. אז למה כל כך הגבהת עוף לשמים לחפש עוד. היה לך כאן הכול, והיה לנו כאן את כולך. יצאתי אתמול בלילה להביט בשמים וראיתי אותך שם. הכוכב הכי נוצץ והכי בהיר. ולמרות שכדרכך ניסית להסתתר בין הכוכבים, גיליתי אותך. כי אין כוכב כזה עם כל כך הרבה אור, אין!! אתה בוודאי תוהה שם מדוע אנחנו בוכים כל כך? ‘הרי אני המאושר בעולם! יש לי את המשפחה הכי טובה בעולם, יש לי את החברים הטובים בעולם, יש לי עבודה כל כך חשובה ומעניינת, וכזאת שמשרתת את כולם. ויש לי לאחרונה גם בת אח שכבר מדברת אתי ומביטה בי בתהייה, ויש לי את ליר, החתול הכי בעולם ושאף אחד לא יתווכח אתי על זה. אז מה אתם בוכים שם? יצאתי לכמה שעות לבצע עבודה כלשהי, ביצעתי אותה בשלמות ואני כבר בדרכי חזרה. אתם יודעים שאני תמיד חוזר, לא לדאוג!’ … לא, לא היית גיבור. לא, לא הקרבת את חייך בשביל אף אחד. היית ונשארת תמיד ילד של אהבה לאדם, ילד של שלום ושל חברות עמוקה, ילד ששואף לעשות הכול בשלמות אבל בצניעות, ולכן פשוט הלכת לעבודה וקצת שכחת לחזור. ילד שלנו, אנחנו כל כך אוהבים אותך ורוצים לצעוק כל כך חזק ומתוך הלב צעקה שתגיע עד אליך, עד שם למעלה. אתה שומע?”
ניצב-משנה עודד שמלא, מפקד היחידה האווירית במשטרת ישראל, ספד לניסן: “… אופייך המיוחד והתייחסותך הנכונה והבוגרת הפכו אותך לטייס ולקצין מהשורה הראשונה שחיל האוויר הוציא מקרבו. שמחתי מאוד על החלטתך להתגייס למשטרה ולהצטרף לשורות היחידה בתוך לימודי ההנדסה, אך באותם ימים עדיין לא הערכתי עד כמה מהר תשתלב, תשפיע ותהפוך לדמות כל כך דומיננטית בחיי היחידה. במהלך שנות עבודתנו המשותפת הוכחת שוב ושוב כי מעבר להיותך טייס וקצין מעולה, אתה אדם נדיר. איש שקל מאוד לחלוק אתו חוויות, שכיף להיות לידו, דעתן וחריף, מלא שמחת חיים ואחראי ללא קץ. תכונותיך אלו, בצירוף רוגע וקסם אישי, הפכו אותך במהרה לאחד מעמודי התווך שלנו. מוביל מקצועי וחברתי.
שמחתי על שניתנה לי ההזדמנות כמפקד לגמול לך על השקעתך והישגיך, כשקידמתי אותך למקומך הראוי בניהול היחידה, כך זכינו לפירות רבים מעמלך בכל תחומי העשייה. אני מבטיח לך כי תהיה עמנו תמיד, גם בחיי השגרה וגם באירועים מיוחדים. נוח לך בשלום, אל דאגה, אנחנו נפעל ונמשיך את כל מה שהתחלת“.
כתב ניר, בשם אנשי היחידה האווירית של משטרת ישראל: “… ניסן השתלב ביחידה במהירות רבה. … במסגרת תפקידו הקרקעי הוכיח שחוץ מנועם הליכות ורגישות מדהימה לאנשים במשטרה ומחוצה לה הוא גם מקצוען אמיתי, אשר תמיד חתר להגיע לתשובה מוחלטת לכל סוגיה אשר הובאה בפניו ולא הסתפק ב’תחומים אפורים’ או בלתי מוגדרים. … מקצועיותו וכישוריו הבליטו אותו, ומהר מאוד הוא הפך לדומיננטי יותר ויותר ביחידה תוך שהוא מקבל לידיו תפקידים נוספים, שבמסגרתם פיתח קשרי עבודה מעולים גם עם גורמים ‘פנים משטרתיים’ וגם עם חברות אזרחיות. … ניסן קודם כי בלט בכישוריו וכי היה ראוי. … כמנהל, הוכיח אכפתיות רבה מכל נושא ביחידה. … ניסן הוא טייס מצוין – חד, ממוקד, מהיר מחשבה, אחד שסומכים עליו בעיניים עצומות …
“כחבר היה ניסן דמות שתחסר לי ולרבים מאתנו באופן אישי. כל אנשי היחידה מצאו אצלו אוזן קשבת. … התמכרתי בקלות לידע המדהים שלו במגוון עצום של נושאים, לאהבת האדם והחי שהייתה חלק בלתי נפרד ממנו, לענוותו. תמיד בנחמדות, תמיד בנימוס. … נדמה שכל אנשי היחידה הרגישו מאוד קרובים אליו וגם כאן, היו לו קשרים ענפים עם חלק גדול מהאנשים גם מחוץ למסגרת שעות העבודה. הוא תמיד ידע לעשות הפרדה ולהישאר נאמן ודיסקרטי לכל אחד ואחד מאתנו“.
כתב חגי, חבר קרוב: “… מי שהכיר את ניסן מקורס הטיס, פגש טייס מלידה – אחד שכל העניין הזה של לטוס בא לו בטבעיות גמורה ובלי מאמץ. מי שהכיר אותו כמילואימניק בטייסת, הכיר טייס דעתן וביקורתי, שהתעקש תמיד לקבל הנחיות ברורות ושלמות ולא היסס להרים יד פעם אחר פעם בתדריך (או לשאול בקשר תוך כדי טיסה) ‘לא הבנתי, תחזור על זה שוב’. מי שפגש אותו במשטרה, פגש קצין אחראי ויוזם, שדחף וקידם נושאים שהיו בתחום אחריותו. ואיך זה מסתדר עם מרוצי האופנועים – שיש ספק אם הם בכלל חוקיים… ואיך הלבוש הפשוט ופשטות הליכותיו מסתדרים עם מישהו שניסה כל הזמן ‘לעשות’ מכה גדולה בבורסה ולהתעשר? אבל אנחנו לא עיוורים, ולמעשה, כל מי שפגש אותו, בכל מסגרת, ראה את אותם דברים: טוב לב, שמחת חיים, וכישרון גדול בצד ענווה. כולנו, חברים מהקורס ומהטייסת, זוכרים שהיה לניסן חוש ביקורת חד ושנון, משולב עם הומור עצמי בריא, אדם שהשיחה עמו תמיד משעשעת ומצחיקה. … מזה שלושים יום אני עצוב ומתגעגע מאוד“.
במהלך ימי השבעה כתב שגיא, אחיו של ניסן: “… כל יום הוא יום אחר, הזמן כמו איבד את משמעותו. … כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה סיפורים, ואני מרגיש כל יום שאני מכיר אותך עוד קצת ועוד קצת. זה נורא מוזר כי בעצם אתה מת, אבל בשבוע הזה אני לומד להכיר אותך הרבה יותר (ככה נראה לי) מאשר כשהיית חי … האם אני עכשיו האח הגדול? פיזית, אולי כן, אבל בשבילי אתה תמיד תישאר אחי הגדול. … זה לא קל, בכלל לא, זה קשה, קשה מאוד, וכרגע כל יום זה נהיה יותר קשה ונכנס יותר ויותר ויותר לעומק. ויחד עם זה אחי, יש לנו כל כך הרבה סיבות טובות להמשיך לחיות ולהמשיך לשמוח. … ובעצם זאת ההרגשה העיקרית שלי של מה שהשארת לי/לנו – לחיות את הרגע, לא לעשות חשבונות, להיות נדיב, לקחת את הדברים בקלות ויחד עם זה היה בך כל כך הרבה עומק. זה פשוט מדהים. … אח יקר, אני מתגעגע אליך בלי סוף. את תחושת ההחמצה אני מנסה להתמיר בהיכרות המחודשת והנמשכת שלי אתך דרך הסיפורים של כל האנשים שהכרת ושהכירו אותך (ולפעמים זה אפילו מצליח), ואני לא זוכר אם אמרתי לך את זה או לא, אז בכל מקרה חשוב לי שתדע: אני אוהב אותך. שולח לך אור ואהבה וחיבוק ענק“.

פז אליהו
סגן
פז אליהו
בן רחל ואורי
חטיבת הצנחנים
נפל ביום כ”ה בתמוז תשע”ד (23.07.2014)
בן 22 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי עברון
נולד בקיבוץ עברון, ביום ג’ בניסן תשנ”ב (6.4.1992) אח בכור למתן ויותם.
פז גדל בקיבוץ עברון עם קבוצת “אלמוג”, שאיתם בילה והתבגר.
הוא למד בבית הספר היסודי “גוונים”, המשיך לבית חינוך “אופק”, התיכון הקיבוצי, וסיים אותו בהצלחה.
הוא בלט כתלמיד חרוץ, נבון וערכי. חבר אהוב ויקר, מצחיק ושופע חן, כדברי חבריו. הוא היה פעיל חברתי מרכזי בפעילויות שונות בקיבוץ, בבית הספר ובקבוצת הכדורסל שבה שיחק.
עם סיום לימודיו בתיכון בחר ללכת לשנת שירות בפנימיית “נרדים” בערד, לילדים בסיכון.
פז, שהנתינה והצניעות אפיינו אותו, שימש דמות חינוכית משמעותית עבור החניכים והצוות והיה אהוב על כולם.
גם בפנימייה היה עד מהרה לפעיל חברתי מרכזי. בעקבותיו ובהשראתו הלכו להתנדב ב”נרדים” גם אחיו מתן ועוד רבים מחבריו.
פז היה ילד של טבע, טיולים והרפתקאות. שתי אהבות גדולות היו לו. האחת הייתה לאלה, אותה הכיר במהלך מחנה קיץ של “השומר הצעיר” בכיתה ט’, אהבה שנמשכה עד ליומו האחרון. אהבתו השנייה הייתה למדינה ולמרחביה הטבעיים, הוא נהג לטייל ו”לחרוש” את הארץ, אהב את החברותא סביב המדורה, את בישול הקפה והפויקה, את היחד ואת שמחת החיים, שהייתה חלק בלתי נפרד מאורחות חייו.
ב-24.11.2011 התגייס לצה”ל והתנדב לשירות קרבי כלוחם בצנחנים.
את מסלול הטירונות סיים בהצטיינות וכהערכה הוענקה לו כומתת מפקד החטיבה. לאחר מכן יצא לקורס מ”כים (מפקדי כיתות), שגם אותו סיים בהצטיינות. בהמשך עבר קורס חבלה וגם אותו סיים כמצטיין.
תחושת השליחות ואהבת המולדת שפעמו בו הובילו אותו לקורס הקצינים, שאותו סיים בהצטיינות.
הכשרתו הצבאית, כמו הצטיינותו כלוחם וכמפקד, הובילו אותו למלא תפקיד של מפקד צוות בגדוד הפלחה”ן של חטיבת הצנחנים. פז התעקש לחזור ולשרת בגדוד כלוחם והיה מפקד נערץ, שקול, מוביל מוסרית וערכית את פקודיו.
בחודש יוני 2014 פז הוביל את חייליו בחיפוש אחר שלושת הנערים החטופים במבצע “שובו אחים”. בהמשך אותו חודש התגבר ירי רקטות מרצועת עזה לישראל, ובעקבות כך יצאה ישראל למבצע “צוק איתן” נגד החמאס באזור עזה.
המבצע החל ב-8.7.2014 בהפצצות מהאוויר, וכעבור תשעה ימים החלה כניסה קרקעית של יחידות צבא לרצועת עזה לטפל במוקדי הירי ובמנהרות הטרור, משימות שבוצעו עד תום המבצע בסוף חודש אוגוסט.
טרם כניסתו לעזה הספיק פז לדבר עם הוריו, כאשר מילותיו האחרונות לאביו אורי היו: “תהיו חזקים בשבילי, תהיה חזק בשביל אימא, מתן, יותם ואלה” .
מתחילת מבצע “צוק איתן” פז הוכיח את האמון שנתנו בו מפקדיו ופקודיו. הוא הוביל את צוותו תוך שהוא מפגין קור רוח ומשרה ביטחון רב על חייליו.
ביום 23 ביולי 2014, בעת שפז הניצב בראש חייליו ניסה להיכנס לביתו של חשוד ברצועת עזה, הופעל נגדם מטען עוצמתי שהרג אותו.
איתו נהרגו גם סמל ראשון שחר דובר (דאובר) וסמל ראשון לי (ליליק) מט, סמל ראשון שחר שלו, שנפצע בקרב, נפטר ארבעים יום לאחר מכן.
ביום כ”ה בתמוז תשע”ד הוא הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ עברון, בן 22 היה במותו. הותיר אחריו הורים, שני אחים וחברה. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סגן.
בקיבוץ עברון הוקם לזכרו “הגן של פז”, גן לפעילויות פנאי, פיקניקים, ספורט, משחקי ילדים ואמפיתיאטרון המשמש לערבי שירה ולימי עיון. “פז היה כוכב בשמים עבור מכריו בכל אשר עשה”, כתבו הוריו, “אורו ימשיך להאיר, ללוות ולהנחות אותנו. הגן של פז נולד מתוך הכאב של האובדן והרצון להחזיק בזיכרון, מתוך הרצון להשאיר את דמותו בקרבנו, להבטיח את זכרו. הגן הוקם בשטחי השדות הפתוחים של קיבוץ עברון, הקיבוץ בו נולד והתחנך ובו משפחתו מתגוררת היום. הגן מסמל את הזיכרון מחד ואת המשך החיים מאידך“.
בגן הוצב סלע זיכרון ועליו נחרטו מילים המספרות על פז: “גבר צעיר יפה תואר, חיוך צחור – צחוק ושמחת חיים. ידו שלובה ביד נערתו – אוהבים. ליבו שואב אהבה וכוח ממשפחתו – צור מחצבתו. נער צעיר, צנוע וכריזמתי, עניו נותן את כל מה שבלב. הולך אחר האמת שלו, יוצר משמעות ועניין בכל הנקרה בדרכו. נתינה לאחרים ולכל מי שנזקק. אהבת האדם, הארץ ושביליה המתפתחים. ילד תמים. בן בכור, ממלא את כל סביבתו באור, אור יקר”.
נפתח עמוד פייסבוק: “דף לזכרו של סגן פז אליהו ז”ל”, בו כותבים בני משפחה וחברים דברי זיכרון ומתפרסמות הודעות על אזכרות והנצחות. באתר יוטיוב ניתן לצפות בכמה סרטונים לזכרו.
לעילוי נשמתו של פז הוכנס ספר תורה לבית הכנסת שבישיבת אמי”ת “נתיבות דרור” (על שם אל”מ דרור וינברג) באור עקיבא. בהמשך הוקם בישיבה, ביוזמת המשפחה, בית המדרש “עטרת פז”. טורניר כדורסל לזכר פז מתקיים מדי שנה, סמוך ליום השנה לנפילתו, בקיבוץ גשר הזיו . פז מונצח גם באנדרטת הצנחנים הסמוכה לגדרה.

עידן רז
סמל ראשון
עידן רז
בן אתי וארנון
חיל רגלים
נפל ביום כ”ב בתשרי תשפ”ד (07.10.2023)
בן 20 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי עין המפרץ
נולד ב- ו’ בסיון תשס”ג(6.6.2003) ערב שבועות, אח לשקד, זיו ויובל.
עידן היה ילד שתמיד בדק גבולות, ילד דעתן, שאי אפשר היה להתעלם ממנו, שתמיד הולך עם האמת שלו ומחפש צדק ומצד שני, ילד שטותניק וחייכן שסוחף אחריו אנשים באופן טבעי.
הוא היה מאוד ספונטני ותמיד יזם מפגשים עם חברים, כילד היה מארגן משחקי כדורגל וכדורסל ויוזם טורנירים עם שאר ילדי הקיבוץ ולאחר כל פעם שהבקיע גול, היה יוצא בריקודים לעיני כולם.
בילדותו הוא למד במסגרת שנקראת “מרחב”, המיועדת לילדי כיתות א’ עד ו’, שאליה הגיעו רוב ילדי הקיבוץ לאחר שעות בית הספר. במסגרת זו, מדריכים הילדים הבוגרים יותר את הילדים הצעירים ומעבירים איתם את אחר הצהריים במשחקים כגון כדורגל, כדורסל וכדורעף.
עידן התנדב במרחב כמדריך כבר מכיתה ז’ והפך לדמות מרכזית בעיני הילדים שחנך.
כולם ראו בו בתור האחראי, זה שמתמודד הכי טוב עם הילדים ה”בעייתיים” והיפראקטיביים. הוא היה מוצא דרכים יצירתיות לתת להם להוציא אנרגיות ולעשות בלאגן בצורה מפוקחת.
בהמשך, הוא עבר להתנדב כשנה במסגרת “נאורון”, המיודעת לילדים הבוגרים יותר בין כיתות ז’ עד י”ב, שם היה מדבר עם הילדים שיחות נפש ארוכות ומבשל עבורם.
גם לאחר הגיוס היה מקפיד להגיע ולבקר את אותם ילדים שחנך. הוא הושפע מאוד מעבודתו כמדריך, אהב את העבודה עם הילדים ושאף לחזור לתחום זה גם לאחר השירות הצבאי.
בתיכון עידן למד בבית החינוך אופק בקיבוץ עברון, בשכבת נמלים, שם חווה מפגש משמעותי עם דמות מחנך.
“בכיתה י”א מורה צעקה עליו ואמרה לו ‘לא ייצא ממך כלום, ההורים שלך מבזבזים שכר לימוד'”, נזכרת אמו אתי, “זה היה רגע מכונן, כי אז הוא פגש בחצר מורה בשם דניאל קליינהנדלר שראה אותו נסער ולקח אותו תחת חסותו. היה ביניהם חיבור נשמתי. הוא שמר עליו והיה בשבילו עד הסוף. אחרי שעידן נהרג, דניאל קעקע על הזרוע שלו ‘לעולם לא תצעד לבד’ עם לב אדום וכתב שהוא מקדיש את זה לעידן“.
עידן אהב לבשל וגם לצאת ולאכול במסעדות בחוץ, בעיקר ביומנגס.
חבריו של עידן מספרים שלעידן היו שלוש אהבות: הפועל תל אביב, החבר’ה והמסעדה יומנגס.
ביום 9.12.2021 התגייס לצה”ל ושירת בחטיבת גולני, גדוד 13, “טורפי הלילה”.
למרות שהיה לו פטור משירות בגלל אלרגיה לדבורים, הצבא הסכים לגייסו אבל לא כלוחם, אך עידן התעקש להתגייס כלוחם.
הוא לקח על עצמו טיפול בזריקות בבית החולים איכילוב והצליח להגשים את חלומו להיות לוחם בגולני ואף מצטיין מח”ט.
אמו מספרת ש “ביום העצמאות, לאחר הטקס, המג”ד והמח”ט באו אליו ללחוץ את ידו, אבל הוא רק ניסה לברוח. גם כשחזר הביתה כמעט ולא סיפר על אות ההצטיינות ולא עשה מזה סיפור, אלא תמיד הצניע.”
“בשבת השחורה היה במוצב פגה, ליד בארי, כשמאות מחבלים הגיעו למוצב הוא ניהל עם חבריו קרב גבורה ארוך ועיקש – במהלכו נפל.
בשעה 6:30 הגיעו כמה עשרות מחבלים למוצב”, משחזר אביו ארנון את היום הנורא. “אחרי כשעתיים-שלוש הגיעו עוד 150 מחבלים והם ניסו להשתלט על המקום. עידן, יחד עם עוד כ-26 חיילים היו מרוכזים במיגונית וניהלו משם קרב עיקש, עם מעט מאוד תחמושת.
ב-8:30, כשהוא בעיצומה של הלחימה, אמו אתי שלחה לו הודעה ושאלה: ‘אם הכול בסדר’. “הוא ענה לי: ‘אמא, הכול בסדר’. היום אנחנו מבינים שהוא היה כבר באמצע הלחימה, אבל הוא פשוט לא אמר לנו שום דבר. ב-9:00 בערך הוא שלח לב אדום. תמיד הוא היה שולח לב קטן, והפעם הוא שלח לב גדול עם פרחים, לב פועם. היום אנחנו מבינים שזה מסר. ב-10:00 שלח הודעה לחברים שלו: ‘אתם לא מבינים מה שקורה בעזה, אנחנו במלחמה'”.
ככל שנקפו השעות המחבלים הבינו שהם לא מצליחים להשתלט על המוצב והחליטו לשרוף אותו. “זה מבנה סגור שאין בו חלונות והם זרקו לתוכו בקבוקי תבערה ורימונים, כדי לשרוף את החיילים בחיים”, מספר האב. “עידן וחבריו החליטו שהם לא יישרפו בחיים וקיבלו החלטה שהם יוצאים ומסתערים על המחבלים. לא היה להם מושג כמה מחבלים יש ומה המצב, אבל הם אמרו: ‘פה בטוח נמות, אנחנו נסתער’. הוא ועוד שלושה חברים יצאו, הסתערו וארבעתם נהרגו מהר מאוד”.
אחרי הפעולה ההרואית הזו לא נשארו עוד מחבלים במוצב. “או שהם הצליחו להרוג את כל המחבלים שנשארו שם, או שהמחבלים חשבו שהם החיילים האחרונים ועזבו את המוצב”, אומר האב ארנון. “בדיעבד הסתבר שנשארו שם 23 חיילים חיים“.
(מתוך https://www.ynet.co.il/entertainment/article/rjupb5910)
עידן זכה בחייו להיות אוהב ונאהב והוא ובת זוגו תכננו להתחתן.
בזמנו הפנוי הוא רכב על סוסים ושיחק כדורעף וכדורגל.
עידן היה אוהד מושבע של הפועל תל אביב וגם ביציאות הביתה הוא היה קודם כל מגיע למשחקים, גם בכדורגל וגם בכדורסל והרבה אנשים ביציע הכירו אותו.
סמל עידן רז נפל בקרב ביום כ”ב בתשרי תשפ”ד (7.10.2023) בן עשרים בנופלו.
הוא הובא למנוחות בבית העלמין האזרחי בעין המפרץ בטקס הלוויה בצבעי המועדון של הפועל. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל ראשון.
המשפחה הקליטה לזכרו של עידן שיר שכתב חברו בן עוואד.
להקלטה הגיעו אוהדים ושחקנים של הפועל תל אביב בהווה ובעבר.
אוהדי הקבוצה וחבריו יצרו לזכרו קיר עם כתובת גרפיטי “עידן רז ז”ל, אדום לנצח”.
המשפחה גם הקימה לזכרו של עידן מגרש כדורגל בקיבוץ, בשילוב עם מתקני כושר להכנה לצה”ל.
לאירוע החניכה הגיעו כאלף איש וצפו בטורניר כדורגל בו שיחקו 6 קבוצות שכללו את ותיקי הפועל תל אביב, חיילי גולני, חברים מעין המפרץ וקבוצה מאופק. הארוע היה תמצית הוויתו של עידן וכלל את כל האהבות שלו.

ירדן בוסקילה
ירדן ג’ורדי בוסקילה
בן מירב ושמעון
חלל פעולת איבה
בכ”ב בתשרי תשפ”ד, 7/10/2023
מקום אירוע: רעים, פסטיבל “נובה” סמוך לקיבוץ
נולד ביום י”ט באדר תשנ”ח (17.03.1998) בקיבוץ כפר מסריק, אח לליעד ולספיר.
ירדן היה ילד שובב עם תלתלים, חייכן, נבון וחכם, בן הזקונים האהוב של המשפחה.
למד בבית ספר היסודי “גוונים” שבקיבוץ ולאחר מכן עלה לתיכון האזורי השש-שנתי “אופק” בקיבוץ עברון. סיים את לימודיו בהצלחה רבה.
כשהתגייס לצבא שובץ לאגף המודיעין ושירת ביחידה היוקרתית 8200. שם הכיר חברים שחלקו איתו רגעים טובים ומשמעותיים. חבר מאותה תקופה סיפר שירדן היה אדם מיוחד שתמיד היה שם בשביל האחר, תמיד חיובי ומצחיק ושנתן את כל כולו למען הצלחת המשימה.
בתום השירות הסדיר המשיך לשנת קבע אחת.
עם שחרורו עבר להתגורר בתל אביב עם בת זוגו, עמית. הייתה ביניהם אהבה גדולה. הם טיילו, בילו וחלקו רגעים קסומים ומאושרים, וחלמו על עתידם המשותף. לעיתים ביקרו בבית הוריה של עמית ביהוד לארוחת שישי, או כשהיה אירוע מיוחד. רחלי, אימה של עמית סיפרה: “ירדן כל הזמן שיחק עם הנכדות שלי, וכל מה שהיה לו בראש זה עמית, שיהיה לה טוב וכיף. הוא מאוד דאג לה, והם כבר התחילו לדבר על חתונה.”
הוא אהב מוזיקה. באחת הפעמים שבהן טיילו יחד בכיכר דיזינגוף בתל אביב, שמע ירדן את הזמר ישראל בר-און שר את השיר “במרחק נגיעה מכאן” – והתאהב בשיר. מאז לא חדל לזמזם אותו.
עם המעבר לתל אביב התקבל לעבודה בחברת התוכנה “Neura” שבהרצליה. לאחר מכן עבד בחברת התוכנה “Autonomo” .
ירדן החרוץ עשה חיל בעבודה, התקדם ולאחר זמן מה עבר לעבוד כמנהל מוצר בחברת הסטארט-אפ הישראלית “Spot”.
אביו, שמעון, סיפר כי לירדן היה אופי של יזם. הוא חלם ותכנן להקים סטארטאפ ותמיד חשב מה חסר בעולם כדי שיהיה טוב יותר. שמעון סיפר כי היה ביניהם קשר מיוחד, וסוג של תיקון כאבא. לשניהם “ידיים טובות”, הם עבדו יחד בנגרות ובגינה, שניהם חובבי גידולים הידרופוניים. תוך כדי עבודה נהגו לשוחח שיחות נפש, שיחות על החיים. ירדן היה בוגר לגילו וידע להתחבר גם לאנשים מבוגרים יותר בשיחות עומק.
היו לו עוד תחביבים רבים. הוא אהב מאוד את הים ואהב במיוחד לגלוש בקייט סרף (גלישת עפיפונים, ספורט ימי), נהנה לשחות ולצלול. היה גולש סקי וגלש במדרונות שלג במהלך טיוליו בעולם (אוסטרליה, סרילנקה, תאילנד, איסלנד ואיטליה).
כמו כן אהב אוכל טוב, נהנה ממוזיקה ומהופעות חיות ורצה לטרוף את החיים.
ירדן היה קשור בקשר הדוק לאחיו ולאחותו הגדולים ולאחייניו האהובים. משפחתו סיפרה כי “הענווה הייתה חלק בלתי נפרד ממנו, היה איש של אנשים ואהב לבלות עם המשפחה והחברים, תמיד עם חיוך ומוכן לעזור לכל מי שצריך.”
באוגוסט 2023 יצא עם כל המשפחה לטיול בן חמישה ימים באוטובוס לסיני, עשרים וחמישה איש, זמן איכות משפחתי ויקר, ובדיעבד – טיול פרידה.
ביום חמישי ביקר את סבתא והביא לה את הפרחים שכה אהבה. למחרת, ביום שישי בלילה, ערב שמחת תורה, כ”א בתשרי, 6 באוקטובר 2023, נסע ירדן לפסטיבל המוזיקה הראשון שלו – פסטיבל ה”סופרנובה” בסמוך לקיבוץ רעים.
הוא סיפר להוריו שהוא יוצא לבילוי, אך לא פירט היכן. כשהגיע לשם לפנות בוקר פגש את חבריו, רקד ונהנה עם כ-3,000 חוגגים.
לאחר שעות ספורות, ביום שבת, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל.
בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים מגדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה – קיבוצים ומושבים ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה”ל ועל העוברים בדרכים באזור.
במהלך מטח הטילים המוזיקה נפסקה וזמן קצר לאחר מכן החל ירי על המשתתפים.
בשעה 8:00 התקשרו אל ירדן הוריו, הוא לא רצה להדאיג אותם ענה: “אני באמצע משהו חשוב, אני לא יכול לדבר עכשיו.”
בשעה 9:00 התקשרה עמית להוריו ועדכנה אותם שהוא נמצא במסיבה ברעים. לאחר כרבע שעה הקשר עימו נותק לחלוטין. באותו זמן ירדן וחבריו עזרו לשתי בנות שנקלעו למצוקה והעלו אותן לרכבם, אך לאחר שירו עליהם הם פרקו מהרכב וירדן רץ עם כולם ימינה. אז הבחין שחברו הטוב דניאל רץ שמאלה והודיע שהוא הולך להביא אותו, כי דניאל רץ לצד הלא נכון.
אך הוא לא הצליח להחזירו, ירדן ודניאל נרצחו ביחד ושאר החברים שרצו ימינה ניצלו.
ירדן נחשב כנעדר ורק בתום ארבעה ימים של חרדה ואימה נמסרה למשפחתו הבשורה המרה שנרצח ונמצא סמוך למכולה במתחם הפסטיבל.
ירדן (ג’ורדי) בוסקילה נרצח על ידי מחבלים בפסטיבל “נובה” באזור רעים בכ”ב בתשרי תשפ”ד (07.10.2023), והוא בן עשרים וחמש. הוא הובא למנוחות בבית העלמין של קיבוץ כפר מסריק. הותיר אחריו הורים, אח ואחות.
על מצבתו נחרטו מילים מתוך השיר “במרחק נגיעה מכאן”: “בעולם מקביל, שם אנחנו אוהבים תמיד, במרחק נגיעה מכאן…” (יזהר אשדות).
משפחתו כתבה: “ירדן היה צנוע ודבק בערכים כמו נתינה, חברות, אהבת האחר ומסירות למשפחה, שהייתה לו כעמוד האש. ירדן אהב את הארץ ושביליה, אהב לטייל בארץ ובעולם. בחור מוכשר עם חשיבה יצירתית. ירדן השאיר חלל ענק ואנו המשפחה תמיד ננסה ללכת קדימה ולעשות דברים ברוחו. ננסה להגשים את חלומותיו ולהפיץ לעולם מי היה ירדן שלנו. ועל כן אנו בוחרים בחיים!”
עמית, בת זוגו, כתבה לו: “אהבת נפש שלי, לא משנה מה אכתוב פה לעולם לא אצליח להעביר את גודל השבר בלב שלי. היית היצור הכי טהור בכל העולם הזה. זכיתי לחיות לצידך, לבנות איתך בית, לקום איתך בבוקר ולנשק אותך ללילה טוב, לבכות לך את כל הכאב שיש לי בלב, שרק אתה הכרת, ואת כל השמחה שיש לי בלב, שהכרת יותר טוב מכולם. האופן שבו הסתכלת עליי, הכוכבים בעיניים, הלוואי ואצליח לראות את עצמי יום אחד כמו שאתה ראית אותי ואאמין בעצמי כמו שהאמנת בי.
אתה לא תדע לעולם כמה כוחות לימדת אותי, כמה גדלתי בזכותך… איבדתי אותך ביום בהיר אחד, איבדתי את הבית שבנינו. תדע שאני אוהבת אותך אהבה שלעולם לא יהיו לה מילים בשפה. מבטיחה להמשיך להסתכל במראה ולדמיין אותך מביט בי מבט מעריץ מהצד, מבטיחה להמשיך לרדוף אחרי החלומות שלי, שלנו. מבטיחה לשמור על המשפחה שלך שתישאר המשפחה שלי לכל החיים. אתה נמצא בי לתמיד. אוהבת אותך לעולמי עולמים בוסקילה שלי. רק בבקשה תמשיך לשמור עליי גם מלמעלה.״
קרובת משפחתו שרי כתבה: “ג’ורדי שלנו, אין יום שלא חושבים עליך, הגעגוע מטורף, החוסר קשה, ולפעמים נדמה שנקיץ ותתקשר עם החיוך הנצחי ותאמר שאתה בא לסבתא ואז אלינו. עדיין לא מצליחים לעכל את העובדה שלא נראה אותך שוב, למרות השכל הישר, בלכתך מאיתנו כל כך מהר ובכזאת פתאומיות נפער בור גדול, ומצד שני – מלא זיכרונות טובים, עם מלא חיוכים שלך, מלא תמונות על החוויות שתיעדת. אוהבים אותך כל כך… ים געגועים, מלאך שלנו.”
דודתו כתבה: “אתה הילד שלא היה לי, ילד שאהב את החיים עם חיוך שובה לבבות ואהב לעזור לכולם. תמיד התגאיתי בך על מה שאתה, ילד מוצלח שלי. אתה אצלי תמיד בלב. אוהבת ומתגעגעת, דודה אילנה. נשמתך עדן, מלאך.”
להנצחתו הוקם “הפרויקט של עמותת ג’ורדי”, פרויקט שבו פועלים משפחתו וחבריו להקמת “גן חיים” בקיבוץ כפר מסריק – גן פעילות ומשחק עבור משפחות וילדים. בגן יונצחו קטעים מחייו של ירדן באמצעות פסיפס, בניה בנגרות וגן ירק.
ירדן מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מס’ 83

זיו פרנקל
זיו פרנקל
בת דניאל וראובן
חללת פעולת איבה
בכ”ב בתשרי תשפ”ד, 7/10/2023
מקום אירוע: רעים, פסטיבל “נובה” סמוך לקיבוץ
זיו נולדה ביום י”ד בתמוז תשס”א (05.07.2001) בחיפה. אחות בכורה לעמרי ולמאיה וגם נכדה בכורה לסבים ולסבתות משני הצדדים.
בילדותה התגוררה בנהריה, ומגיל שמונה חודשים התחנכה בקיבוץ שמרת. משפחתה סיפרה שהייתה “ילדה ערכית וטובת לב, ילדה יפה, עם שיער גולש, רזה וביישנית, שהתבגרה והפכה לבחורה מלאת ביטחון עצמי, שהייתה מוקפת תמיד בחברים.”
כאחות בכורה שימשה דוגמה ומופת לשני אחיה הקטנים. היא לימדה אותם להיות תמיד שלמים עם עצמם, להיות מי שהם, ונתנה להם המון ביטחון.
למדה בבית הספר היסודי “גוונים” שבקיבוץ עין המפרץ. הייתה תלמידה טובה ואהובה. בכיתה א’ הכירה את מי שהפכה בהמשך לחברת נפשה, לין דפני.
לאחר שסיימה את בית הספר היסודי עברה ל”בית חינוך אופק” שבקיבוץ עברון וסיימה לימודיה בהצטיינות.
זיו הייתה נערה רגישה ואכפתית. תמיד גוננה על החלשים ונלחמה את מלחמותיהם בעקשנות. אימה סיפרה שהייתה לוחמת צדק. כשהייתה בכיתה י”א, שמה לב שעובד הניקיון של בית הספר מגיע לעבודה בסנדלים ובגרביים. היא גייסה כסף מחבריה ללימודים ורכשה “תו הזהב” עבור אותו עובד. כשהוא סירב לקבל את התו, זיו נפגעה מאוד.
חבריה הרבים אהבו אותה, בין היתר, בזכות שמחת החיים שלה ורגישותה. החברות עבורה הייתה ערך עליון. היא ידעה להיות חברה טובה, קשובה, מכילה, מייעצת ונוכחת.
בתום לימודיה התיכוניים עברה משפחתה לגור בקריית מוצקין.
זיו השתלבה נפלא במקום החדש וצירפה למעגל חבריה עשרות חברים חדשים.
אימהּ, דניאל, סיפרה שלעיתים כשפתחה את דלת חדרה בבוקר, נדהמה לגלות ארבע בנות ישנות לרוחב מיטתה של זיו. הבית תמיד היה פתוח לחבריה הרבים, שהגיעו מקרוב ומרחוק.
זיו הייתה חרוצה ועצמאית. מגיל 16 החלה לעבוד ובגיל 17 כבר הוציאה רישיון נהיגה וקיבלה רכב.
טרם גיוסה עבדה במסעדת “BBB” שבקריית חיים והייתה המלצרית הצעירה ביותר במקום. היא המשיכה לעבוד שם גם במהלך השירות הצבאי.
כשהתגייסה לצבא הוצבה במשטרת ישראל. דניאל סיפרה כי בזכות עבודתה המסורה והמקצועית, זכתה באות הצטיינות ומופת ממפקד מחוז צפון לאחר שבעה חודשי שירות בלבד.
כשהשתחררה טסה עם בן זוגה ניב לתאילנד. במשך חודשיים טיילו ברחבי המדינה ופגשו שם חברים נוספים.
זיו רצתה לטרוף את העולם ולהגיע רחוק. מספר חודשים אחרי שחזרו מתאילנד, טסה עם לין חברתה לדרום אמריקה לחמישה חודשים. הן ביקרו בברזיל, בקולומביה, בגואטמלה, באקוודור, בקוסטה-ריקה, בפנמה ובמקסיקו. באותו טיול הרגישו חזקות ומסוגלות לכול, לא פחדו מאף אתגר, קפצו קפיצת בנג’י, ריחפו בדאון, ירדו באומגות וטיפסו על הר געש. בילו ויצאו למסיבות. אמרו עליהן ש“זיו ולין ביבשת היו מותג!”
כשחזרו ארצה זיו חזרה לעבודתה כמלצרית ובמקביל נפגשה עם חברים, יצאה למסיבות וטיילה בכל הארץ.
זיו הקפידה על אורח חיים בריא, התאמנה מדי יום בחדר הכושר ובאימוני פילטיס עם לין, ובשעות הפנאי אהבה ללכת לים לצפות בשקיעה, או לשבת במרפסת הבית עם חברים.
במהלך חייה הקפידה לצלם ולתעד את כל חוויותיה, והמצלמה אהבה את הצעירה היפה והחייכנית. היא הצטלמה והעלתה לרשתות החברתיות עשרות אלפי תמונות וגם סרטונים שבהם נראתה רוקדת ושרה, סחפה אחריה את המשפחה והחברים, שהצטרפו גם הם לסרטוני הטיקטוק שיצרה. צילומים שהפכו בהמשך למזכרת נצח.
במהלך 2023 זיו החלה לחשוב על עתידה ותכננה להתחיל ללמוד באקדמיה באוקטובר 2024. היא התלבטה לגבי מסלול הלימודים ושקלה לימודי ראיית חשבון, כלכלה ומשפטים.
עדיין המשיכה לתכנן טיולים, רצתה להגיע לאי איביזה בקיץ 2024, ביום הולדתה ה-23.
ביום שישי, ערב שמחת תורה, כ”א בתשרי תשפ”ד, 6 באוקטובר 2023, הגיעו זיו ולין לפסטיבל ה”סופרנובה” – מסיבת טבע ליד קיבוץ רעים. הן בילו במקום עם עוד כ-3,000 חוגגים.
למחרת, ביום שבת, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל.
בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים מגדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה – קיבוצים ומושבים ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה”ל ועל העוברים בדרכים באזור.
לאחר מטח הטילים נפסקה המוזיקה וזמן קצר לאחר מכן החל ירי על המשתתפים.
זיו הספיקה לשלוח הודעה להוריה שהיא בפיגוע ושהיא אוהבת אותם.
זיו פרנקל נרצחה על ידי מחבלים בפסטיבל ה”נובה” באזור קיבוץ רעים בכ”ב בתשרי תשפ”ד (07.10.2023), והיא בת עשרים ושתיים.
היא הובאה למנוחות בבית העלמין בקיבוץ עין המפרץ ליד חברתה הטובה לין.
זיו הותירה אחריה הורים, אח ואחות.
על מצבתה כתבו אוהביה: “קחי לך את גאוותינו על האדם שאת, לכי עכשיו לזרוח כמו שמש, יש לך כנפיים תעופי רחוק.“
אחיה עמרי ספד לה: “תמיד ידעת להיות שם בשבילי, לדאוג לי, לכתוב לי, בכל פעם שהייתי בעבודה עד השעות הקטנות של הלילה הייתי מתעצבן שהיית מתקשרת או מסמסת לי ושואלת איפה אני.”
משפחתה כתבה: “זיו הייתה אישה חזקה, אסרטיבית, מלאת ביטחון עצמי, שמילאה את חיי הסובבים אותה בשמחת חיים ובאור… היא חיה חיים קצרים אך מלאים, זכתה להיות נאהבת ומחוזרת, טרפה את החיים ולנצח תישאר בליבנו ובנשמתנו.”
סבתא מירי כתבה: “נכדתי הנפלאה, מהיום שיצאת לאוויר העולם הוקסמנו ממך, את גאווה של כל סבתא, הורה, אחים וחברים. רק דברים יפים נאמרו עלייך! תמיד התעניינת ושאלת לשלומי למרות שהיית עסוקה מאוד ובכל פעם שכתבתי לך שהתגעגעתי לחיבוק, הגעת! קשה מאוד לדבר עלייך בלשון עבר, זה לא נתפס, עבורי את עדיין מטיילת באמריקה הלטינית, הישארי שם אהובתי ויום אחד אבוא לחיבוק ויותר לא אתנתק ממך…”
האם דניאל סיפרה כי בטקס גילוי המצבה הופיעו שתי קשתות בענן בשמיים “כמסמלות את נוכחותן של זיו ולין. הן היו החברות הכי טובות, בחייהן ובמותן.”
בנובמבר 2023 נערך ערב לזכרה של זיו במסעדת “BBB” בקריית חיים, בה עבדה שלוש שנים. נמכרו מאפים, סטיקרים, צמידים, ושלל חפצים שעליהם כתובים משפטי העצמה שזיו נהגה לומר. כל הכנסות הערב נתרמו לתושבי עוטף עזה.
זיו מונצחת באנדרטה בהר הרצל בלוח מס’ 92

לין דפני
לין דפני
בת אילאיל ויוגב
חללת פעולת איבה
בכ”ב בתשרי תשפ”ד, 7/10/2023
מקום אירוע: רעים, פסטיבל “נובה” סמוך לקיבוץ
לין, נולדה בכ”ג בתשרי תשס”א (22.10.2000) בחיפה, אחות בכורה ליהלי ועדן.
היא גדלה והתחנכה בקיבוץ עין המפרץ.
ילדה יפת תואר, חייכנית וחברותית. למדה בבית ספר יסודי “גוונים – עין המפרץ”, שם הכירה את חברתה זיו פרנקל ומאז הפכו בלתי נפרדות.
סיפרה חברתן ללימודים: “הן פשוט היו הבחורות הכי שמחות, מאירות וחברותיות. כל אדם התמגנט אליהן”.
בהמשך למדה בתיכון “בית חינוך אופק” בקיבוץ עברון במגמת צילום. לין ניחנה בחוש אסתטי מפותח ואהבה לצלם בכל הזדמנות.
בת מסורה ואחות אוהבת ותומכת באחיה. היה לה קשר מיוחד וקרוב עם סבה וסבתה. היא דאגה, עזרה והרעיפה עליהם אהבה.
אחרי לימודיה התגייסה לצבא ושירתה כמש”קית מילואים.
כשהשתחררה, עבדה בעבודות מזדמנות, בין היתר כממונה על שמירת כללי קורונה בבית ספר יסודי “גלים עין המפרץ” וכמלצרית וחסכה כסף לטיול הגדול.
בהמשך נסעה עם חברתה זיו לדרום ולמרכז אמריקה וטיילה במשך ארבעה חודשים וחצי. בילתה במסיבות ובקרנבלים, עשתה ספורט אקסטרים, קפיצות בנג’י ואומגה, והכירה חברים חדשים. הטיול תרם להתפתחותה האישית והפך אותה לעצמאית.
סיפרה חברתה ליהי: “היא גילתה את עצמה מחדש, הפכה מנערה לאישה שיודעת מה היא שווה, מה היא רוצה מעצמה, עצמאית, הישגית. היא שאפה והציבה לעצמה יעדים. היא תכננה לעצמה עתיד גדול”.
כשחזרה מהטיול, עשתה צעדים ראשונים בעולם הדוגמנות, ובעקבות אהבתה לעיצוב ולאסתטיקה, תכננה ללמוד עיצוב גרפי או עיצוב פנים.
בשעות הפנאי אהבה לצלם – טבע, ים, שקיעות, זריחות, אוכל, בני משפחה, חברים, כלבים וגם סלפי. כמו כן, אהבה לעבוד במטבח, שם הכינה מאכלים בריאים ומעוצבים בקפידה, התאמנה בפילאטיס ובילתה עם חברים.
לין היתה רגישה, אופטימית ומלאת שמחת חיים. הפיצה אור ושמחה בכל מקום.
סיפרה אימה: “לין הייתה קרן שמש מאירה… לנצח נזכור אותה יפה, שמחה, טובת לב, צעירה ואהובה”. סיפרה חברתה ליהי: “לין הייתה עדינת נפש, היא הייתה מלאך. היא הייתה מסתכלת עליך עם העיניים הירוקות שלה והיית נמס. כשהיא הייתה מחייכת הייתי מחייכת וכשהיא הייתה עצובה הייתי עצובה, ולא הבנתי איך אפשר להיות עצובה שאת הילדה הכי יפה בגן… כל מי שהכיר אותה התאהב בה”.
בשבת, כ”ב בתשרי, שמחת תורה תשפ”ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל.
בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים מגדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה – קיבוצים ומושבים ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה”ל ועל העוברים בדרכים באזור.
באותו סוף שבוע נסעה לין עם זיו וחברים נוספים לפסטיבל המוזיקה “נובה” ליד קיבוץ רעים, ועם עוד כשלושת-אלפים מבלים רקדו ושמחו.
עם תחילת מתקפת המחבלים, לין וחבריה ניסו לעזוב את האזור ברכב אך הדרכים היו חסומות. הם חזרו לשטח המסיבה והסתתרו במכולה ששימשה כחדר פיקוד קדמי של המשטרה. כשהגיעו המחבלים, לין וזיו ברחו וניסו להסתתר באמבולנס שעמד במתחם. מחבלים פתחו באש לעבר האמבולנס, זרקו רימונים ולבסוף שיגרו טיל RPG שהרג את מי שהסתתר בקרבתו. לין הוגדרה נעדרת וכעבור שבוע קיבלה משפחתה את הבשורה הקשה.
גם חברתה זיו נרצחה באותו יום.
לין דפני נרצחה על ידי מחבלים בפסטיבל “נובה” ליד קיבוץ רעים בכ”ב בתשרי תשפ”ד (07.10.2023), והיא בת 22.
לין הובאה למנוחות בבית העלמין בקיבוץ עין המפרץ, שם נטמנה לצד חברתה זיו פרנקל. הותירה אחריה הורים ושני אחים.
על מצבתה כתבו אוהביה: “אהובתנו, את בליבנו לעד” והוסיפו ציור של שמש עם הכיתוב “קרן שמש”.
אימה ספדה לה: “ורגע לפני שהשמש שוקעת פה אצלנו, נמסה ברכות לתוך הים שכל כך אהבת, ובאותו הזמן היא זורחת ליום חדש בצד אחר של העולם, כך גם האור שלך לין, נוכח בליבנו לעד. כל עוד אנחנו זוכרים ואוהבים אותך לא יוכל החושך לכבות את אורך”.
כתבה פז חברתה: “אנצור לעד את הזיכרונות מהרגעים והחוויות שלנו יחד, את שמחת החיים, הכיף והאהבה”.
כתב גל: “הלב כואב, נזכור אותך מחייכת ושמחה, אוהבת חיים”.
משפחתה של לין העלתה ליוטיוב סרטון לזכרה עם שפע תמונות מתחנות חייה השונות.

סיון שדה
סיון שדה
בן אסף ורחלי
חלל פעולת איבה
ה’ בחשון תשפ”ה, 6/11/2024
מקום אירוע: שדה כפר מסריק
נולד ביום ט’ באדר תשס”ו (9.3.2006) וגדל בקיבוץ כפר מסריק, אח לעידו ויואב.
בן מסור לרחלי ואסף ואח בכור אוהב לשני אחיו – עידו ויואב.
סיון, שהיה נער חרוץ, ערכי ורגיש, נולד למשפחה שורשית וציונית, שכבר במשך ארבעה דורות מסורה לעבודה החקלאית בקיבוץ כפר מסריק שבגליל המערבי.
סיון גדל בין שדות, ינק מסבו ידע חקלאי נרחב, גדל והתחנך לערכי אהבת האדם, העם והארץ. הוא היה נער חייכן, חברותי ואהוב מאוד על חבריו וסביבתו, שצלח אתגרים רבים בהם נתקל בחייו הקצרים, ושחלם להתגייס לצה”ל, לתרום את חלקו ושאף להתגייס ליחידה הכי קרבית שרק אפשר.
אביו מספר שהיה ילד חרוץ, שעבד ועשה דברים בדרך שלו, “הוא היה הכי מיוחד והכי יפה שיש, את זה רואים בתמונות, אבל הוא אף פעם לא השוויץ בזה. הוא היה ילד צנוע, עם מלא חברים והחברים היו הכי חשובים אצלו. הוא הלך על הקצה בשביל להגיע רחוק, כשהיו לו קשיים הוא ידע להתמודד איתם, בדרכו. לבד”.
סיון היה בוגר של “בית חינוך אופק”, ביוני האחרון הוא סיים את לימודיו ועמד לפני גיוס לצה”ל.
בתצלום של סיון בספר המחזור, לרגל סיום כיתה י”ב, נכתב: “מי שמפחד להסתכן, מסתכן בחיים של בינוניות”.“
סיון הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ כפר מסריק.
רחלי, אמו של סיון שדה, ספדה לו בהלוויה:
“נותרתי ללא מילים, רק עם כאב עצום.
אצלי הכל השתנה מיום רביעי. אני לא מאמינה שאתה כבר לא איתנו. זה לא הגיוני, לא נתפס. הילד שלי היה מלא חיים, והוא לא בחיים. תמיד ידעת הכי טוב מה הכי טוב בשבילך.
החיים איתך תמיד היו מעניינים ומאתגרים, כבר בהיריון היה לי מאתגר. נולדת בניתוח קיסרי. היית תינוק יפה, והיית פעוט פעלתן ושובב, וזה ליווה אותך כל החיים. תמיד עשית דברים בדרך שלך”.
“לא דאגתי לך, כי סמכתי עליך תמיד. תמיד ידעתי שאתה תסתדר כי אתה יצירתי ברמות. גם כשהיו לנו קשיים ואתגרים ביחד, תמיד האמנתי שהאופק שלך יהיה טוב. אבל לא תיארתי לעצמי שהוא כל כך קצר. ניחנת באינטליגנציה רגשית מפותחת. הייתה לך דרך להגיע לכל אחד, מקטן ועד גדול. אני מתגעגעת לחיוך השובה שלך”.
עוד הוסיפה, “אני כל כך שמחה שזכית לאהוב בשנה וחצי האחרונות. תמיד אהבת אקסטרים ואמרת שאתה חי על הקצה. בבקשה תעשה פעלול אקסטרימי ותחזור אלינו. סיוני שלי, אני יודעת שהיית שמח ומאושר וזה מרגיע אותי מאוד. אני כל כך אוהבת אותך, סיוני, ואני לא רוצה להיפרד. אתה הראשון שהפך אותי לאמא. אוהב אותך לעולמי עד”.
אביו של סיון, אסף, ספד לו:
“אני מודה לך על מה שלימדת אותנו. אנחנו בזכותך אנשים טובים יותר. אני מבטיח לך שנחייך כמה שיותר. אתה המצפן שלי לכל החיים. נמשיך כל מה שרצינו. סיון אצלנו בלב ובכל מקום. סיון היה אדם פשוט שעשה טוב. שכל אחד יעשה לפחות משהו אחד טוב ואולי נהיה ראויים לזכרו”.

עידו בן צבי
סמל
עידו בן צבי
בן שרון ועמיר
חיל שריון
נפל ביום כ”ג בתשרי תשפ”ה (25.10.2024)
בן 21 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי שומרת
נולד ביום ו’ בתשרי תשס”ד(2.10.2003) וגדל בקיבוץ שמרת. אח לאורי ונעמה.
הבן הבכור של המשפחה, אח לאורי בן ה-18 ולנעמה בת ה-15.
כשהיה בן שנתיים נסעה המשפחה לאוקראינה, שם שימש אביו עמיר שליח של הג’וינט ועידו שהה בחו”ל עד לגיל 11.
לדברי אמו שרון, “עידו גדל בעולם שונה, בתרבות אחרת. הוא שלט בשלוש שפות, עברית, אנגלית ורוסית ומגיל צעיר שאף להצלחה ולהגיע כמה שיותר רחוק”.
עידו היה מאוד עצמאי ומאוד בוגר, הוא היה ספורטאי ושיחק כדורגל. לאחר חזרתו לארץ, הוא החל לשחק כדורעף במטה אשר והיה המוסר של הקבוצה, האיש שחיבר אותה. עידו היה איש של שלום ושל חיבורים.
אמו מספרת שהיה תלמיד טוב, הכל בא לו בקלות, חוץ ממקצוע ה”עברית”. הוא התקשה מכיוון שלמד מגיל צעיר באנגלית וברוסית ולא בעברית, אבל חוץ מזה, הוא השיג כל דבר שרצה, הצליח בכל מה שעשה, ילד יפה תואר עם בלורית של תלתלים”.
ביום 3.12.2023 התגייס לצה”ל ושירת בחיל שריון.
לדברי אמו שרון, לפני הגיוס ניהל עידו מאבק להעלאת הפרופיל שבשל בעיות בריאות נקבע ל-64. במשך שנה הוא נלחם עד שהצליח להעלות את הפרופיל שלו ל-72, כך שיוכל להיות חייל קרבי.
הוא התלבט בין חיל השריון לתותחנים ולבסוף בחר להתגייס לשריון והחל את מסלול ההכשרה.
בשריון הוא התקבל ליחידה מובחרת ומשם המשיך לקורס מפקדי טנקים והיה מיועד להיות בסגל של הקורס, בסיום הקורס.
עידו נלחם בעזה במסגרת גדוד 196, עוצבת ‘בני אור’ (460), שהורכב מחניכי הקורס, כאשר הטנק שלו, טנק המ”מ, שהיה ראשון בטור בדרך לבית החולים בג’באליה, עלה על מטען והתפוצץ.
רב טוראי עידו בן צבי נפל בקרב ביום כ”ג בתשרי תשפ”ה(25.10.2024) בן עשרים ואחת בנופלו.
הוא הובא למנוחות בבית העלמין האזרחי בשמרת.
הותיר אחריו הורים שרון ועמיר, ושני אחים: אורי בן ה-18 ונעמה בת ה-15.
לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל.

רועי משעלי
רועי משעלי
בן טמיר ושרון
נפטר ביום כ’ בתמוז תש”פ 12.7.2020 ממחלה קשה
בן 18 במותו
מקום מנוחתו בית העלמין של עברון
רועי, חניך בשכבת יב’ “דורבנות” היה נער אהוב ורגיש, בעל קסם אישי שאהב לעזור.
במהלך שנת הלימודים נלחם במחלה קשה שהכריעה אותו והוא רק בן 18.
נעורי עברון שהשתתפו בתחרות “רפסודיית התנועה הקיבוצית” של שנת 2021, בחרו להנציח את רועי על המפרש של הרפסודה שהשיטו.
הם עשו זאת באמצעות ציטוט מהשיר “Nothing Else Matters” של להקת מטאליקה, שהיה אהוב על רועי , הציטוט היה משולב עם ציור של גיטרה (רועי ניגן על כלי נגינה זה).
רועי נפטר ביום כ’ בתמוז תש”פ 12.7.2020, בן 18 היה במותו.

עומר רפאל אלקבץ
עומר רפאל אלקבץ
בן מלי ואסף
נפטר ביום ז’ באייר תשפ”ד 15.5.2024
ממחלה קשה
בן 17 במותו
מקום מנוחתו בית העלמין של קיבוץ יחיעם
עומר, חניך בבית חינוך אופק אובחן בגיל 16 עם סרטן מסוג לימפומה, הוא נותח ועבר טיפולים כימותרפיים במחלקה ההמטו-אונקולוגית במרכז הרפואי רמב”ם, כשבסיומם, הוא והוריו אסי ומלי, שמעו את המילים להן קיוו וחיכו כל התקופה- עומר נקי.
ביולי 2023, הסרטן חזר שוב.
אחרי אינסוף התייעצויות וחיפושים נמצא הטיפול שיכול לתת לעומר את הסיכוי לנצח.
מדובר בטיפול ניסיוני שאינו קיים בארץ, והמקום היחיד בעולם שהניסוי כבר ממש מתקדם ויש לו תוצאות טובות, הוא בסינגפור.
ההורים יצאו עם עומר לסינגפור והחלו בקמפיין לגיוס המונים כדי להצילו.
עומר עבר את הטיפול אך המחלה הכניעה אותו והוא נפטר במהלך לימודיו בכיתה יב’,
ביום ז’ באייר תשפ”ד 15.5.2024 בן 17 היה במותו.
הספד של הוריו, מתוך עלון יחיעם יוני 2024
“בשנתיים האחרונות התמודד עומר עם מחלת הסרטן ופגש התמודדויות קשות מנשוא ופעם אחר פעם מצא בתוכו את הדרך לעמוד מולן, בגבורה, אומץ לב, אמונה ואופטימיות, כוחות נפש עצומים, סבלנות וענווה אין סופית.
לאורך כל הדרך ובזמנים קשים לא הפסיק לדאוג ולשמור עלינו ועל אחיו. לוודא שאנחנו בסדר. חשב עלינו כל הזמן, לא רצה להקשות בשום צורה. זו רק אחת מגדולותיו.
עומר, לכל מקום שהגעת הכנסת אור, שמחה, הומור, שנינות וטוהר, שאין כמותם
וכל זה מבלי טיפה אחת של מאמץ, רק בדרך הקסומה והמיוחדת שלך.
עומר אהב מאוד את הים והגלישה, ניגן בגיטרה ובקלידים, אהב מוסיקה.
בעל חוש הומור ושמחת חיים. היה אוהב אדם.
תודה שלימדת אותנו מהו אומץ אמיתי, צניעות, אופטימיות נצחית, אהבה אמיתית לחיים וללא תנאים.
ועתה הינך מלאך בשמים, מסתכל, מחייך ומכוון אותנו באתגר הגדול של חיינו. ההתמודדות עם חסרונך!
מי יתן ונצליח לחיות את החיים שעומר כל כך רצה. חיים מלאי תוכן, משמעות ועזרה הדדית, מלאים באהבה שמחה ואושר“.