נולד ביום ח’ בניסן תש”ל (14.4.1970) בקיבוץ עברון. אח לשגיא, יותם, חמוטל ואסנת. ילדותו עברה עליו בקיבוץ, בחינוך המשותף. הייתה זו ילדות שלווה, מרופדת, מלאת אהבה של הורים, סבים ומשפחה רחבה, ילדות שיש בה איזון נכון בין קרבה לטבע, לחקלאות ולאידיאלים הקיבוציים לבין זיקה לעולם תעשייתי-טכנולוגי שהלך והתפתח בקיבוץ בזכות “ברמד” – מפעל למכשירי אוטומציה להשקיה.

בית-תינוקות, פעוטון, גן “יעל” וכיתת “רעים” בבית-הספר היסודי שבקיבוץ היו התחנות שבחייו של ניסן, כאשר ארבעה-עשר בני ובנות “רעים” כשמם כן הם: כמו אחים, אז וגם היום – ידידות מופלאה, נדירה, שצמחה בלינה המשותפת, שמרה על רעננותה וכוחה, גם כשכל אחד הלך לדרכו.

כבר בילדותו אפשר היה להבחין ברמזים שיתפתחו מאוחר יותר לקווי אופי ייחודיים כל כך: התבטאות בהירה ותמציתית, מקוריות, עצמאות וידיעה כמעט מוחלטת לאן הוא חותר.

ניסן המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון “אופק” שבקיבוץ עברון, כשעלתה קבוצת “רעים” למוסד היא הפכה לקבוצת “שקד”: קבוצה של שלושים ושישה תלמידים ותלמידות, שהם כל השכבה. כאן התחדדו ובאו לידי ביטוי היכולות הרבות והאחריות שניסן היה מוכן לקחת על עצמו בכל תחום. הוא היה ספורטאי טוב, תלמיד מבריק, חבר נאמן, נער שנון ומשעשע. ניסן שיחק בקבוצת הכדורעף של “אשרת” שזכתה באליפות בתי-הספר. בתקופה זו גם החל לעבוד בענף האבוקדו, ענף שישמור לו אמונים שנים רבות לאחר מכן.

בסיום כיתה י”ב בחר ניסן ללכת לשנת שירות בתנועתו – “השומר הצעיר”. הוא הדריך בקן “שפרינצק” שבחיפה וחווה שנה פורייה ומלאת התנסויות ורשמים. לדבריו, הדגש בהדרכת החניכים הושם על הקניית ערכים אנושיים ותנועתיים. בתנועה נפגש לראשונה עם ציבור בעל דעות ימניות וכדרכו, ניסה ליצור עמם דיאלוג.

בשנת 1988, לקראת הבחירות, נשאל ניסן על ידי מערכת העלון של הקיבוץ אודות דעותיו הפוליטיות, וכך השיב: “ההצבעה בבחירות לכנסת חשובה לי ככלי למימוש דעותיי הפוליטיות. תוצאות הבחירות חשובות לי כקובעות את עתיד המדינה בשנים הקרובות. חשוב לי להשפיע ולהשתתף בבחירות”.

בראשית פברואר 1989 התגייס ניסן לצה”ל. הוא עבר בהצלחה את המבדקים לקורס טיס, ומאז ועד יומו האחרון שירת בחיל האוויר – אם בסדיר, במשך שבע שנים, ואם במילואים. כל חופשה מהצבא נוצלה על ידו כדי לחזור לעבוד במטע האבוקדו שכן מכאן שאב את כוחו – מהטבע, מהחקלאות ומהשורשיות.

בשנת 1996 השתחרר ניסן מהצבא לאחר שבע שנות שירות. בריאיון לעלון הקיבוץ סיפר: “טיסה היא דבר מאוד מספק. אין קטעים רבים במהלך טיסה צבאית שבהם אתה אומר לעצמך ‘איזה כיף’. הסיבה לכך היא שטיסה מהסוג שבו אנו מתאמנים היא עמוסה ולחוצה וצורכת את כל יכולת הריכוז לצורך ביצוע המשימות בצורה טובה ובטוחה. הרגשת הסיפוק מגיעה לאחר הטיסה, כשמשחזרים את הטיסה בראש”. על השאלה “מה גילית על עצמך בתקופת הצבא?” ענה: “לא גיליתי שום דבר שהיה חדש בשבילי באופן מוחלט. למדתי להכיר את היכולות שלי, לקבל החלטות ולתפקד במצבי לחץ, להפעיל ולפעול בצוות עם אנשים, להתמיד בביצוע משימות. הדבר החשוב ביותר שהוכח כנכון הוא, שלטווח הארוך קיים יחס ישיר בין השקעה לתוצאות ובהשקעה רבה ניתן להשיג כמעט כל יעד”.

כמתחייב בקיבוץ לפני יציאה ללימודים, ריכז ניסן את חדר-האוכל במשך כחצי שנה; את המעבר מטיס לחדר-האוכל עשה בקלות ובגמישות.

באוקטובר 1997 חזר ניסן מטיול ממושך במזרח הרחוק. הוא השתלב בעבודה במטעים והתעתד לצאת ללימודים. בינואר 1999 התקבל לחברות בעברון; שנתיים מאוחר יותר הודיע על עזיבתו, אך למרות זאת נותר קשור לקיבוץ בכל נימי נפשו ושמר על קשר עם המשפחה והחברים.

בסתיו 1999 החל ניסן את לימודי התואר הראשון באוניברסיטת תל-אביב במגמה להנדסה וניהול. בשנת 2001 סיים את לימודי התואר וקיבל תעודת מהנדס תעשייה וניהול. במהלך אותה שנה התקבל לעבודה ביחידה האווירית של משטרת ישראל, שם שירת עד נפילתו בלבנון במסגרת שירות מילואים.

ניסן היה איש צנוע שלא חיפש תהילה להצלחותיו ולהישגיו בצבא, בלימודים ובעבודה. איש נעים הליכות וחבר נאמן, כפי שמעידים חבריו. מעטים ידעו שעבד כטייס של המשטרה וכי היה שותף למבצעים משטרתיים בעלי חשיבות רבה. לאחר מותו התגלה גם תחביבו, רכיבה בקבוצת אופנוענים – קבוצה מגובשת שביטאה את כאבה על נפילתו בבלוגים באינטרנט.

ניסן נפל במלחמת לבנון השנייה ביום י”ח באב תשס”ו (12.8.2006) בעת התרסקות מסוק ה”יסעור” שהטיס. לאחר הנחתת כוח גדול של לוחמים בעומק דרום-לבנון, כשלושים שניות לאחר שהמריא מחדש, נפגע המסוק מטיל שירה החיזבאללה וחמשת אנשי הצוות נהרגו. עם ניסן נפלו רב-סרן סמי בן-נעים, סרן דניאל גומז, רב-סמל מתקדם רון משיח ורב-סמל ראשון קרן טנדלר.

ניסן, בן שלושים ושש בנופלו, הובא למנוחות בבית-העלמין שבקיבוצו, עברון. הותיר אחריו הורים, שני אחים ושתי אחיות. בטקס הלוויה שרו בני משפחתו את שירה של לאה שבת “תמיד יחכו לך”: “… כל מטוס שטס בשמים / כל כוכב מאיר בעיניים / מזכיר לי אותך / נחליאלי לפני הגשם / צרצרים בשעות הערב / תמיד יחכו לך…”.

על קברו ספד לו אביו: “ניסני שלנו, יקר שלנו, חלק מלבנו, ילד של אהבה ויופי וכל מה שאלוהים יכול לתת לאדם. אז למה כל כך הגבהת עוף לשמים לחפש עוד. היה לך כאן הכול, והיה לנו כאן את כולך. יצאתי אתמול בלילה להביט בשמים וראיתי אותך שם. הכוכב הכי נוצץ והכי בהיר. ולמרות שכדרכך ניסית להסתתר בין הכוכבים, גיליתי אותך. כי אין כוכב כזה עם כל כך הרבה אור, אין!! אתה בוודאי תוהה שם מדוע אנחנו בוכים כל כך? ‘הרי אני המאושר בעולם! יש לי את המשפחה הכי טובה בעולם, יש לי את החברים הטובים בעולם, יש לי עבודה כל כך חשובה ומעניינת, וכזאת שמשרתת את כולם. ויש לי לאחרונה גם בת אח שכבר מדברת אתי ומביטה בי בתהייה, ויש לי את ליר, החתול הכי בעולם ושאף אחד לא יתווכח אתי על זה. אז מה אתם בוכים שם? יצאתי לכמה שעות לבצע עבודה כלשהי, ביצעתי אותה בשלמות ואני כבר בדרכי חזרה. אתם יודעים שאני תמיד חוזר, לא לדאוג!’ … לא, לא היית גיבור. לא, לא הקרבת את חייך בשביל אף אחד. היית ונשארת תמיד ילד של אהבה לאדם, ילד של שלום ושל חברות עמוקה, ילד ששואף לעשות הכול בשלמות אבל בצניעות, ולכן פשוט הלכת לעבודה וקצת שכחת לחזור. ילד שלנו, אנחנו כל כך אוהבים אותך ורוצים לצעוק כל כך חזק ומתוך הלב צעקה שתגיע עד אליך, עד שם למעלה. אתה שומע?”

ניצב-משנה עודד שמלא, מפקד היחידה האווירית במשטרת ישראל, ספד לניסן: “… אופייך המיוחד והתייחסותך הנכונה והבוגרת הפכו אותך לטייס ולקצין מהשורה הראשונה שחיל האוויר הוציא מקרבו. שמחתי מאוד על החלטתך להתגייס למשטרה ולהצטרף לשורות היחידה בתוך לימודי ההנדסה, אך באותם ימים עדיין לא הערכתי עד כמה מהר תשתלב, תשפיע ותהפוך לדמות כל כך דומיננטית בחיי היחידה. במהלך שנות עבודתנו המשותפת הוכחת שוב ושוב כי מעבר להיותך טייס וקצין מעולה, אתה אדם נדיר. איש שקל מאוד לחלוק אתו חוויות, שכיף להיות לידו, דעתן וחריף, מלא שמחת חיים ואחראי ללא קץ. תכונותיך אלו, בצירוף רוגע וקסם אישי, הפכו אותך במהרה לאחד מעמודי התווך שלנו. מוביל מקצועי וחברתי.

 שמחתי על שניתנה לי ההזדמנות כמפקד לגמול לך על השקעתך והישגיך, כשקידמתי אותך למקומך הראוי בניהול היחידה, כך זכינו לפירות רבים מעמלך בכל תחומי העשייה. אני מבטיח לך כי תהיה עמנו תמיד, גם בחיי השגרה וגם באירועים מיוחדים. נוח לך בשלום, אל דאגה, אנחנו נפעל ונמשיך את כל מה שהתחלת“.

כתב ניר, בשם אנשי היחידה האווירית של משטרת ישראל: “… ניסן השתלב ביחידה במהירות רבה. … במסגרת תפקידו הקרקעי הוכיח שחוץ מנועם הליכות ורגישות מדהימה לאנשים במשטרה ומחוצה לה הוא גם מקצוען אמיתי, אשר תמיד חתר להגיע לתשובה מוחלטת לכל סוגיה אשר הובאה בפניו ולא הסתפק ב’תחומים אפורים’ או בלתי מוגדרים. … מקצועיותו וכישוריו הבליטו אותו, ומהר מאוד הוא הפך לדומיננטי יותר ויותר ביחידה תוך שהוא מקבל לידיו תפקידים נוספים, שבמסגרתם פיתח קשרי עבודה מעולים גם עם גורמים ‘פנים משטרתיים’ וגם עם חברות אזרחיות. … ניסן קודם כי בלט בכישוריו וכי היה ראוי. … כמנהל, הוכיח אכפתיות רבה מכל נושא ביחידה. … ניסן הוא טייס מצוין – חד, ממוקד, מהיר מחשבה, אחד שסומכים עליו בעיניים עצומות …

“כחבר היה ניסן דמות שתחסר לי ולרבים מאתנו באופן אישי. כל אנשי היחידה מצאו אצלו אוזן קשבת. … התמכרתי בקלות לידע המדהים שלו במגוון עצום של נושאים, לאהבת האדם והחי שהייתה חלק בלתי נפרד ממנו, לענוותו. תמיד בנחמדות, תמיד בנימוס. … נדמה שכל אנשי היחידה הרגישו מאוד קרובים אליו וגם כאן, היו לו קשרים ענפים עם חלק גדול מהאנשים גם מחוץ למסגרת שעות העבודה. הוא תמיד ידע לעשות הפרדה ולהישאר נאמן ודיסקרטי לכל אחד ואחד מאתנו“.

כתב חגי, חבר קרוב: “… מי שהכיר את ניסן מקורס הטיס, פגש טייס מלידה – אחד שכל העניין הזה של לטוס בא לו בטבעיות גמורה ובלי מאמץ. מי שהכיר אותו כמילואימניק בטייסת, הכיר טייס דעתן וביקורתי, שהתעקש תמיד לקבל הנחיות ברורות ושלמות ולא היסס להרים יד פעם אחר פעם בתדריך (או לשאול בקשר תוך כדי טיסה) ‘לא הבנתי, תחזור על זה שוב’. מי שפגש אותו במשטרה, פגש קצין אחראי ויוזם, שדחף וקידם נושאים שהיו בתחום אחריותו. ואיך זה מסתדר עם מרוצי האופנועים – שיש ספק אם הם בכלל חוקיים… ואיך הלבוש הפשוט ופשטות הליכותיו מסתדרים עם מישהו שניסה כל הזמן ‘לעשות’ מכה גדולה בבורסה ולהתעשר? אבל אנחנו לא עיוורים, ולמעשה, כל מי שפגש אותו, בכל מסגרת, ראה את אותם דברים: טוב לב, שמחת חיים, וכישרון גדול בצד ענווה. כולנו, חברים מהקורס ומהטייסת, זוכרים שהיה לניסן חוש ביקורת חד ושנון, משולב עם הומור עצמי בריא, אדם שהשיחה עמו תמיד משעשעת ומצחיקה. … מזה שלושים יום אני עצוב ומתגעגע מאוד“.

במהלך ימי השבעה כתב שגיא, אחיו של ניסן: “… כל יום הוא יום אחר, הזמן כמו איבד את משמעותו. … כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה סיפורים, ואני מרגיש כל יום שאני מכיר אותך עוד קצת ועוד קצת. זה נורא מוזר כי בעצם אתה מת, אבל בשבוע הזה אני לומד להכיר אותך הרבה יותר (ככה נראה לי) מאשר כשהיית חי … האם אני עכשיו האח הגדול? פיזית, אולי כן, אבל בשבילי אתה תמיד תישאר אחי הגדול. … זה לא קל, בכלל לא, זה קשה, קשה מאוד, וכרגע כל יום זה נהיה יותר קשה ונכנס יותר ויותר ויותר לעומק. ויחד עם זה אחי, יש לנו כל כך הרבה סיבות טובות להמשיך לחיות ולהמשיך לשמוח. … ובעצם זאת ההרגשה העיקרית שלי של מה שהשארת לי/לנו – לחיות את הרגע, לא לעשות חשבונות, להיות נדיב, לקחת את הדברים בקלות ויחד עם זה היה בך כל כך הרבה עומק. זה פשוט מדהים. … אח יקר, אני מתגעגע אליך בלי סוף. את תחושת ההחמצה אני מנסה להתמיר בהיכרות המחודשת והנמשכת שלי אתך דרך הסיפורים של כל האנשים שהכרת ושהכירו אותך (ולפעמים זה אפילו מצליח), ואני לא זוכר אם אמרתי לך את זה או לא, אז בכל מקרה חשוב לי שתדע: אני אוהב אותך. שולח לך אור ואהבה וחיבוק ענק“.