לכיתתי האהובה/יהונתן שטיין מחנך כיתה ט’

וידוי קטן, בשבוע הראשון ללימודים שלכם בכיתה ז’, חזרתי הביתה ואמרתי ליעל אשתי, יש לי את הכיתה הכי מדהימה שאי פעם ראיתי. מאז זה רק הלך והתעצם לכן, כל כך קשה לי להיפרד ועוד יותר קשה לי לכתוב את זה, אז פשוט אתחיל בלהגיד לכם תודה מחנכים יקרים שלי.

תודה על כל הזמן והעבודה הקשה שהשקעתם בי לאורך התקופה הזו. את כל מה שאני יודע עכשיו, אני חייב לכם.

לפני שלוש שנים, התחלתי בחשש רב מחזור נוסף בחטיבת הביניים בכיתה ז’, לא אשקר ואגיד שהיו בי חששות רבים, איך אסתדר? האם יקבלו אותי יפה? מישהו בכלל יתייחס אלי? עם מי אני אדבר? מי יעזור לי ברגעים של קושי? אני הרי חדש ולא מכיר אף אחד.

אבל אתם, מחנכים יקרים שלי, כנראה שכבר ידעתם את העבודה. מיד עם תחילת השנה, קלטתם אותי באופן מושלם. מיד הרגשתי שייך, מקובל ורצוי וככל שחלף הזמן ועברו השנים, כך הרגשתי אתכם יותר, מכוונים אותי לגבי מה מתאים ומה פחות, מציבים לי גבולות וגם מקבלים בהבנה טעויות ושגיאות. דיברתם איתי, הקשבתם לי וגם סבלתם (או נהנתם) מהשיגעונות שלי. שילבתם אותי בשיחות ובטיולים השנתיים ולימדתם אותי, שגם אם זה קצת קשה, בסופו של דבר, אין תחליף לקשר אישי. כן כן, זהו בעצם מהות תפקיד המחנך הרי.
גם בחיי האישיים הרגשתי אתכם, זכרתם וחגגתם לי ימי הולדת, התעניינתם ביעל, בת הזוג שלי ושאלתם שאלות עליה, ליוויתם אותי בהתרגשות כשאנה בתי, נולדה ודאגתם לשאול כשמיכאל בני היה חולה, ניחמתם אותי כשסבתא שלי נפטרה וחלקכם אף ליווה איתי בכיתה ז’ את המסע של הפועל תל אביב חזרה לליגת העל לאחר ירידת ליגה.

לא יכלתי לבקש מחנכים טובים יותר, נראה שנועדתם לזה ועל כך חשוב לי להגיד לכם… תודה גדולה!

ועוד כמה מילים אליכם חבורה מדהימה שלי, אתם שבכל יום ובכל שעה עיצבתם את הכיתה הזאת בדמותכם, שאפשרתם לכל אחד למצוא את מקומו ולהרגיש בנוח, שעברתם ביחד תהליך ושינוי מדהימים, שמצאתם מקור גאווה בכיתה הזאת, שידעתם להתגייס יחד למשימות חשובות ולהפגין אכפתיות ורצינות כשהיה נדרש… אתם גורמים לנו לאופטימיות. אתם הנוער הכי טוב שיכול להיות, אין טובים מכם!

תזכרו שגם אבא של פול מקארטני החרים אותו למשך שבוע כשב 1963 הוציא את השיר “שי לאב’ס יו יה יה יה” במקום “יס יס יס”, (אז מה זה כבר “בצפר” בווצאפ?) הוא טען שפול משחית את הנוער ומקלקל את השפה. בסוף שנות ה 60 “החלונות הגבוהים” השחיתו את הנוער בישראל עם רוק אנד רול ובתחילת ה 70 הסרטים של אורי זוהר… כל אלו נחשבים היום קלאסיקות ואבני דרך.

הבעיה היא כמו תמיד… אצל המבוגרים!

כדור שלישי לשואה מקיבוץ לוחמי הגטאות, לא חשבתם באמת שאפספס הזדמנות לסיפור קטן:

כשהייתי בשבוע האחרון של כיתה ט’, ממש רגע לפני החופש, עשיתי מעשה שובבות, שבנס לא נגמר באסון, והסתכם בנזק של עשרות אלפי שקלים לקיבוץ. למחרת קראו לי ולחבר נוסף לשיחה אצל המזכיר ביחד עם מרכז ועדת חינוך. מכיוון שההורים שלי היו בחו”ל, סבתא דורקה ז”ל הייתה צריכה להגיע איתי. עם השמע גזר הדין: השעייה מכל פעילות הנעורים למשך כל החופש הגדול, סבתא שלי קמה בעצבים ואמרה למזכיר הקיבוץ: “תקשיב לי טוב, את הילדות ונעורים שלי לקחו הנאצים, אתה לא תעיז לקחת לאף אחד את הנעורים שלו” והמתיקה את העונש לעוד שבועיים של עבודה ברפת.

לפני שש שנים, כשאמרתי לסבתא שלי, שהייתה מחנכת בעברה ומעל 25 שנה מנהלת בית הספר היסודי בלוחמי הגטאות, שאני הולך לחנך את כיתה ז’ היא אמרה לי “שני דברים חשובים באמת לחנך בגיל הזה: אהבת האדם והנאה מתקופת הילדות והנעורים שלא חוזרת – תדאג שיאהבו לבוא לבית הספר”.

וכך, באוקטובר 2017, חודש וחצי לאחר שהכרנו, כבר עמדנו כל הכיתה מחוץ למכלול בשביל להריח את הגשם הראשון, בהתחלה זה היה לכם מוזר אבל לאחר ההסבר, הבנתם שזה מה שבאמת חשוב בחיים וכך היה גם בחורף הבא. הבדיחות בבוקר, שיעורים בישיבה על השולחנות, הקולות המוזרים שלי, התנועות המוזרות שלי והטיולים השנתיים… כל אלו הזכירו לכם שאתם ילדים – נערים ובהחלט גם גרמו לי להזדהות אתכם ואף לקנא.

בכל שיחות הסיכום שלנו, תמיד דאגתם להגיד כמה אתם אוהבים את הכיתה שלנו ושמחים להיות חלק ממנה. (לא חשבתם באמת שלא יהיה עוד רגע של היסטוריה, נכון?) נזכרתי שיונתן גפן, אמר פעם שהוא מרגיש קצת אשם באינדיבידואליזם של הדור שלי, בשנים הראשונות למדינה ועד אמצע שנות ה 70 חינכו את הנוער שהכי חשוב זה לאהוב את המדינה, לאהוב את הגדוד, את הפלוגה, את התנועה, הקיבוץ או את הכיתה. בכבש השישה עשר, גפן שם את הילד במרכז, כי “הכי הכי הרבה, אני אוהב אותי”. אין ספק שהאהבה שלכם לכיתה, לשכבה ולבית הספר, היא משהו שכבר נדיר לראות היום והפתיעה אותי כל יום מחדש.

היום המסך יורד על הכיתה המדהימה הזו ואני נפרד מכם כיתה מדהימה שלי, ילדים שלי, עגלים שלי, אני אוהב אתכם הכי בעולם ואזכור אתכם תמיד.

מהיום, כיתה שלי, “יש לי חור בלב בצורה שלך” כמילות השיר של הג’ירפות.
אני רוצה להתנצל ולבקש סליחה באם פגעתי במישהו או שמישהו מכם לא קיבל את המענה אותו הוא ציפה לקבל. לא הייתה לי כל כוונה רעה.

אז בפעם האחרונה באמת,

תודה רבה לכם, אני הייתי יהונתן!!!

ועכשיו, יש משהו אחד שלא עשיתי אף פעם בשלוש השנים האלו, אני “אדם של מגע” אבל בטח שמתם לב שמעולם לא נגעתי בכם באופן פיזי. לא פעם ראיתי חניך או חניכה מצוברחים, שמחים, לחוצים וכל מה שהתבקש באותו הרגע זה חיבוק, אך מסיבות ברורות, מעולם לא עשיתי זאת. אז עכשיו, בנוכחות קרן, רכזת השכבה (זה היה אמור להיות בנוכחות ההורים שלכם), אשמח לתת לכל אחת ואחד מכם חיבוק פרידה.

ולכם הורים יקרים, אני רוצה להודות במיוחד. זה לא סוד שתמיד, אחד החששות שלי מתפקיד המחנך הוא ההתמודדות דווקא עם עולם המבוגרים, ההורים. היום, אני מודה שלא הייתי יכול לבקש יותר טוב מזה. תודה לכם על הפרגון, על ההתגייסות בכל פעם שהיה צריך, על ההבנה, על שיתוף הפעולה ועל הגב הגדול שזכיתי לקבל ממכם בכל פעם. זה ממש לא מובן מאליו עבורי.

עד כאן הברכה.

ונסיים במילים של אילנה שריג-היוז: “תגידו אתם אם עוד כמה מחנכים כאלו לא היו מסדרים את מערכת החינוך”.